לאן נעלם השלום?

בינואר 2025 פרסמו הפורום לחשיבה אזורית ותחום ישראל במזרח התיכון במכון ון ליר את מסמך המדיניות "היום שעכשיו: חלופות למדיניות ישראלית שוחרת שלום". המסמך נכתב בעקבות 7 באוקטובר והמלחמה בעזה והוא ניתח את המדיניות הישראלית שקדמה לאסון ואת ההנחות שעליהן נשענה.

סדרת הסרטונים התיעודית "היום שעכשיו", בבימויו של אסף בנית, מבקשת להציג את השאלות האלה לא דרך מסמך מדיניות בלבד, אלא באמצעות סיפורים של אנשים החיים בתוך המציאות הזאת. ארבעת הסרטונים אינם מציעים תזה אחת או פתרון אחיד וסדור. הם עוסקים במרחבים שונים: בגדה המערבית, בעוטף עזה, בחברה הפלסטינית בישראל ובמזרח ירושלים, ושופכים אור על המחיר האנושי והפוליטי של הדחייה המתמשכת של פתרון מדיני.

הסרטון הראשון, "לזה הם קוראים גאולה", עוסק במציאות בגדה המערבית. בהיעדר החלטה על עתיד הסכסוך, ישראל אינה משמרת סטטוס קוו אלא מעצבת מציאות של סיפוח זוחל: הרחבת התנחלויות ומאחזים, שליטה במרחב, אלימות מתנחלים, צמצום אפשרויות המחיה של פלסטינים וערעור מתמשך של האפשרות לריבונות פלסטינית. רועי קלייטמן, פעיל בתנועת בני אברהם, מספר על התהליך שעבר כמי שגדל בציונות הדתית ועל הניסיון שלו להתמודד עם השאלה "למה הם שונאים אותנו?". דרך סיפורו הסרטון מציע להפנות את המבט אל המציאות שישראל יוצרת בגדה מדי יום.

"אנחנו משני הצדדים של הגדר", הסרטון השני, עוסק בחיים בעוטף עזה ובמחיר של מדיניות הסבבים. במשך שנים נדחקה שאלת רצועת עזה לשוליים. המצור המתמשך, העוני, הפיצול הפוליטי וההנחה שאפשר לנהל את הרצועה באמצעות כוח ותמריצים כלכליים לא הביאו ביטחון לתושבי העוטף.

גילי שוורץ, תושבת בארי, מדברת בסרטון על הכעס שהיא חשה כאשר דוברים שונים משתמשים באסון שעברה הקהילה שלה כדי להצדיק נקמה או להרחיב את המלחמה. דבריה למעשה מבטאים את התפיסה שביטחון אינו יכול להיות חד צדדי, ושהוא יכול להתקיים רק אם הוא מתקיים משני צדי הגדר. ההכרה בכאב והאובדן העצומים של תושבי העוטף מחייבת לשנות את התנאים שהובילו אליו.

הסרטון השלישי, "חצי הסיפור", מפנה את המבט אל הפלסטינים אזרחי ישראל. הוא עוסק בדרכים שבהן הזהות הפלסטינית שלהם נדחקת, מטושטשת או מוצגת כאיום, ובאופן שבו מגמה זו החריפה מאז השביעי באוקטובר. עורך הדין והעיתונאי אמל עורבי מדבר על חוסר הנכונות של ישראלים רבים ללמוד את ההיסטוריה, השפה והזהות של האנשים שחיים איתם באותן ערים, עובדים איתם באותם מקומות ומנהלים איתם יחסים יומיומיים.

היעדר ההיכרות הזאת מאפשר לציבור היהודי בישראל לראות באזרחים פלסטינים איום, במקום שותפים אזרחיים שיש להכיר בזכויותיהם ובקולם. הכרה בסבל ובשאיפות של הצד השני היא חיונית לכל אפשרות של פיוס. הפיוס לא יכול להתבסס על השתקה, חשדנות או דרישה למחוק זהות כדי להשתייך למרחב האזרחי.

הסרטון הרביעי, "אין לנו דרך אחרת", עוסק בעתיד ובאופן שבו הוא נלמד בקרב הדורות הצעירים. הוא עוקב אחר בתיה רוזן-גולדברג, מדריכה בעמותת עיר עמים, ומציג את המציאות במזרח ירושלים, לצד האופן שבו צעירים ישראלים לומדים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בתיה מציגה ומערערת על נקודת המבט המוצגת לצעירים ישראלים רבים: הם לומדים לראות את המרחב כמקום שבו יש עם אחד בעל זכויות, ועם אחר שמהווה איום על הזכויות האלה. צעירים אלה אשר חוו רק אלימות, מלחמות וטראומות, לא יכולים לדמיין שישנו אופק אחר לעתיד.

ביטחון ללא אופק מדיני

במשך שנים הוצג ניהול הסכסוך כגישה שעדיפה על משא ומתן מדיני שתוצאותיו הקמת מדינה פלסטינית. ישראל לא נדרשה להגיע להסדר עם הפלסטינים, אך גם לא להכריע בשאלת עתידם. במקום זאת, ישראל הרחיבה את שליטתה בגדה המערבית, שימרה את הפיצול בין עזה לגדה, החלישה את הרשות הפלסטינית, ניהלה מצור על עזה והסתמכה על הרתעה צבאית, על מודיעין ועל סבבי לחימה. מדיניות זו אפשרה לדחות הכרעות, אך לא פתרה את בעיות העומק, לא שיפרה את מצבם של הפלסטינים ולא אפשרה להם לדמיין עתיד טוב יותר עבור ילדיהם. היא יצרה תנאים של חוסר יציבות, חיזקה גורמים קיצוניים והותירה את שני העמים בתוך מציאות שבה אלימות היא חלק מן השגרה.

ה-7 באוקטובר המחיש את הכישלון של תפיסה זו. הוא הראה שניהול הכיבוש והסכסוך אינו יכול לספק ביטחון, ודאי לא לאורך זמן. מאמרו של פרופ' מנחם קליין "תפיסת ביטחון מבוססת שוויון" מצביע על כך שתפיסת הביטחון הישראלית לא נכשלה רק ברמת המודיעין והמוכנות הצבאית ערב השביעי באוקטובר. על פי קליין הכשל הוא בעצם התפיסה לפיה ניתן להבטיח ביטחון לישראלים באמצעות עליונות צבאית, הפרדה ושליטה מתמשכת באוכלוסייה הפלסטינית. תפיסה זו מתעלמת מכך שביטחון יציב אינו יכול להתקיים אם הוא נשען על חוסר הביטחון, חוסר החירות והיעדר הזכויות של הצד האחר.

אלא שבמקום לבחון מחדש את הנחות היסוד של תפיסת הביטחון הישראלית, המדיניות מאז פנתה לכיוון אחר: הרחבת השימוש בכוח, הרס, גירוש ושליטה צבאית. ההבטחה המובלעת היא שאם ישראל רק תפעיל מספיק כוח, היא תוכל להסיר את האיום אחת ולתמיד. מאמרו של עמית הפורום אביב טטרסקי "כשאין שלום יש רק מלחמה" מתאר את המעבר מגישת ניהול הסכסוך לגישת ההכרעה שהגיעה בעקבותיו. תחת כותרות של הרתעה או מניעת איום עתידי, בקרב ההנהגה הישראלית הרס רחב היקף הפך לברירת מחדל.המאמר מזהיר מפני תפיסה שאינה מסתפקת בהפחתת סיכונים, אלא שואפת לחסל גם איומים עתידיים ופוטנציאליים. היגיון כזה מצייר כל פשרה כוויתור מסוכן.

תפיסה זו אינה מביאה ביטחון. היא מייצרת מלחמה ללא סוף ברור. היא גם מתעלמת ממגבלות הכוח: ההרס בעזה לא פתר את שאלת עזה, והעמקת השליטה בגדה אינה מעלימה את הפלסטינים או את תביעתם לזכויות לאומיות. בלי שינוי במדיניות, כל פעולה צבאית עשויה להכין את הקרקע לסבב הבא.

כוח צבאי יכול לפגוע ביכולות של ארגונים מסוימים, או לייצר הרתעה לתקופה מסוימת אך הוא אינו יכול לפתור תביעות לאומיות או ליצור יציבות במקום שבו אין אופק פוליטי. ובכל זאת, ההכרעה הצבאית מוצגת כיום כמדיניות המבוססת על תפיסה מפוכחת של האויב בגזרות השונות: בעזה, בגדה, בלבנון, ולעיתים גם ביחס לאיראן, בניגוד למדיניות שוחרת שלום המוצגת כנאיבית. הדיון הציבורי מתנהל ברובו בתוך גבולות אותה הנחה. גם כאשר נשמעת ביקורת על הממשלה, היא אינה מתורגמת בהכרח להצעה לסיים את השליטה הישראלית בפלסטינים או לקדם הסדר מדיני המבוסס על זכויות הדדיות.

אפשרויות לעתיד

הסקר האחרון של המרכז הפלסטיני לחקר מדיניות וסקרים, בהובלת ח'ליל שקאקי, מצביע על תמונה מורכבת שאינה מתיישבת עם דימויים ישראליים נפוצים של הציבור הפלסטיני. לפי הסקר שנערך באוגוסט 2026, התמיכה בחמאס ירדה ל-24 אחוזים, בעוד 44 אחוזים מן הנשאלים סברו שמשא ומתן הוא הדרך היעילה ביותר להשגת מדינה פלסטינית. שיעור התמיכה במאבק מזוין ירד ל-27 אחוזים. נוסף על כך, 56 אחוזים הביעו תמיכה בפתרון שתי המדינות על בסיס גבולות 1967, גם אם רוב הנשאלים מטילים ספק באפשרות לממשו לנוכח ההתנחלויות והמציאות בשטח.

כמובן שנתונים אלה אינם מספיקים כדי לסלול את הדרך להסדר מדיני. יש עדיין פערים רבים והסקר משקף גם חוסר אמון עמוק, חולשה של ההנהגה הפלסטינית וספקנות רבה ביחס לעתיד. אבל הוא מזכיר שיש בציבור הפלסטיני גם תמיכה ניכרת באפיק מדיני, ושמנגד, היעדר אופק פוליטי מחזק דווקא את מי שטוענים שאין טעם בדיפלומטיה.

הסדרה "היום שעכשיו" אינה מבקשת לייפות את המציאות או להציג את השלום כעניין פשוט. היא מבקשת להחזיר למרחב הציבורי אפשרות שנדחקה ממנו: להכיר בכך שהמשך השליטה והמלחמה אינו מדיניות ניטרלית, אלא בחירה שיש לה חלופות. המסמך, הסרטונים והאירוע מציעים להתחיל כל דיון על העתיד בין הנהר לים מן ההבנה שהיעדרו של פתרון מדיני אינו מבטל את הסכסוך, הוא רק משאיר אותנו בתוך המלחמה.

---

האירוע "לאן נעלם השלום?" יתקיים במכון ון ליר ביום רביעי, ה-2.9.26, בשעה 18:30. במהלך האירוע תוקרן סדרת הסרטונים התיעודית "היום שעכשיו" בבימוי אסף בנית, ולאחר מכן יתקיים פאנל מיוחד בהשתתפות משה בוגי יעלון, קסניה סבטלובה וד"ר דליה שיינדלין, בהנחיית ד"ר ת׳אאר אבו ראס. הכניסה חופשית בהרשמה מראש>