מה מספרת שכונת ממילא על עתידה של ירושלים?
אם יש מקום שמספר משהו על השינויים שעברה ירושלים בעשורים האחרונים, ואולי גם מהווה נקודת מבט מסוימת על עתידה, זהו קניון ממילא, או בשמו הרשמי – רובע אלרוב ממילא. הרובע נפתח לציבור בשנת 2007, כמעט ארבעים שנה לאחר שהופיע לראשונה במסמכי התכנון שהגיש האדריכל משה ספדיה לוועדת התכנון המחוזית. המקום ידע אינספור אתגרים, מהלומות ומחסומים שמקורם בפוליטיקה המקומית, בשחיתות ובבירוקרטיה ואשר עיכבו את בנייתו זמן רב כל כך. אבל שני גורמים הכריעו לבסוף את גורלו: ההפרטה ומקומו על קו התפר שבין מזרח העיר למערבה.
שכונת התפר ממילא
שכונת ממילא קמה בסוף המאה התשע עשרה, כחלק מן ההתפתחות של מרכז העיר העותמ'אני של ירושלים מחוץ לשער יפו, אזור שהתאפיין בעירוב שימושים: מלונות, בתי עסק, שירותים לתיירים, בניין עירייה, תיאטרון ותחנה מרכזית. שכונת ממילא הייתה תת־אזור בתוך מרכז העיר החדש שהתהווה על הדרך העתיקה לבית הקברות המוסלמי ממילא (ועל כן שמה). ממילא הייתה, אם כן, חלק מן הסיטי המודרני הראשון של ירושלים. בתיה שילבו עסקים ומגורים, ותושביה היו בעיקרם מוסלמים ונוצרים. אחד הדיירים המפורסמים שלה היה הקונסול האמריקאי הרברט קלארק, מבני המושבה האמריקאית ונציג סוכנות התיירות קוק (שמשרדיה שכנו גם הם בשכונה). בשנות השלושים בנה יצחק שמעא, סוחר יהודי ממוצא סורי, מרכז מסחרי סמוך לשכונה שיועד לעסקים בבעלות יהודית עבור סוחרים שרצו לצאת מהעיר העתיקה, בייחוד לאחר מאורעות תרפ"ט. וכך, כבר בתקופת המנדט הבריטי הפכה ממילא לאזור גבול בין חלקיה הערביים לחלקיה היהודיים. עובדה זו הייתה בעוכריה של השכונה במלחמת העצמאות, כאשר האירוע המכונן שסימן את תחילת המלחמה בעיר התרחש בממילא: יום לאחר ההצבעה באו"ם על תוכנית החלוקה הפנו מפגינים פלסטינים משולהבים את זעמם כלפי המרכז המסחרי של שמעא והעלו בו באש את החנויות. ממילא הפכה אפוא באחת לחלק מקו החזית במלחמה. עם החתימה על הסכמי הפסקת האש היא חולקה לשניים – מחציתה באזור היהודי ומחציתה בשטח ההפקר שחצה את שני חלקי העיר.
במשך תשע עשרה שנים הייתה ממילא שכונת גבול, בדומה לשכונות גבול אחרות בעיר. היא יוּשבה בידי עולים חדשים, רובם מארצות האסלאם, שחיו בבתיה ההרוסים בתנאים פיזיים קשים מאוד, מנותקים מתשתית מודרנית וחשופים ליריות מן הצד הירדני. ואף על פי כן, תושבי ממילא פיתחו זהות וגאווה מקומית, ובסוף שנות השישים היו צעירי השכונה חלק בלתי נפרד מרשת הפעילים של הפנתרים השחורים. הניצחון במלחמת ששת הימים וסיפוח מזרח ירושלים סימנו לתושבי ממילא עתיד ורוד אפשרי. הם חיו כעת במרכזה של העיר המאוחדת, באזור שעתיד היה להפוך ללב העיר החדשה. ואולם לעיריית ירושלים ולעומד בראשה, טדי קולק, היו תוכניות אחרות. קולק ראה בממילא אזור סְלַמס רווי בפשע, מוזנח, "תקוע" באזור האסטרטגי ביותר של ירושלים החדשה. הפתרון מבחינת קולק היה פשוט – פינוי־בינוי. קולק רצה לעשות ריסטארט לממילא, הן פיזי והן אנושי, ולהקימה מחדש בתור ה"סוהו" היוקרתי של ירושלים. לצורך מימושו של הפרויקט גויס האדריכל הישראלי־קנדי משה ספדיה, שהציע מתחם שלם, מסיבי וקוהרנטי של מגורים, מסחר ומלונאות.
מהתחדשות עירונית להפרטה מלאה
אישור ההקמה של המתחם בראשית שנות ה־70' הביא להקמתה של קרתא, חברה עירונית־ממשלתית, שיועדה לנהל את הפרויקט של פינוי והריסת השכונה ואת פיתוח המתחם. לתוכנית קמו מתנגדים רבים, הן בקרב תושבי השכונה, שראו בכוונה לפנותם עלבון מר, והן בקרב אנשי אדריכלות ותכנון, למשל סגן ראש העירייה מירון בנבנישתי, שראו בהרס המרקם העירוני ובבניית המתחם החדש צעד גס ודורסני שאינו מתאים למרקם הבנוי באזור זה. חברת קרתא הפכה לשם הנרדף לתדמית השלילית שדבקה בפרויקט – החל בפינוי תושבים שלא רצו להעתיק את מקום מגוריהם וכלה בשחיתויות הקשורות למינוי בעלי תפקידים בחברה ובדירקטוריון שלה. הפרויקט לא התקדם שנים רבות, בין היתר בשל הניהול הלקוי של החברה. רק בסוף שנות ה־80' הוחל, טיפין טיפין, בהריסת בתי השכונה ובבנייתה מחדש: מתחמים למיניהם, ובכללם מלון הילטון (היום מלון מצודת דוד), שכונת המגורים כפר דוד וחניון קרתא. המתחם המסחרי, שנחשב לב הפרויקט, נעצר בהליכי התכנון.
עם השינויים בכלכלה הפוליטית של ישראל בשנות ה־80' והמעבר לכלכלת שוק היה זה אך טבעי שגם פרויקט ממילא יעבור לידיים פרטיות, וכך אכן קרה. המתחם נמכר בתחילה לחברת לאדברוק ובעליה של רשת הילטון העולמית, אבל החברה מאסה בבירוקרטיה הישראלית ופרשה. לאחר שהמתחם עבר כמה וכמה ידיים, הוא הגיע לבסוף לידיו של טייקון הנדל"ן אלפרד אקירוב. הבעלים החדש של המתחם הביא ליישום התוכנית המקורית (אם כי בשינויים גדולים) ולהקמת המתחם המסחרי. התוצאה של כל התהליך הזה הייתה ששכונת ממילא – שכונה מוסלמית־נוצרית במקורה, הקרויה על שם הדרך ההיסטורית לבית הקברות המוסלמי ואשר פירוש שמה בערבית הוא ״מבטח האל״ – הפכה לרכושו הפרטי של בעל הון יהודי. יתרה מזו, הבעלים אקירוב הטמיע את שמו הפרטי בשם המתחם – אלרוב – הֶלחם של שמו הפרטי אלפרד עם שם משפחתו אקירוב. ככל הנראה אין דוגמה מובהקת יותר לנאו־ליברליזם עירוני מן העובדה שמתחם "אלרוב ממילא" נקרא היום בתרגום חופשי "אלפרד אקירוב מבטח האל".
דו־קיום בקניון
דווקא הפרטת המתחם והקמתו מחדש כקומפלקס שיש בו קניון, מלון ושכונת יוקרה הפכו אותו למרחב תפר משגשג יחסית ולאחד המרחבים המשותפים החשובים בירושלים. היות שהקניון ממוקם על ציר שהוא רחוב ציבורי, לא התאפשר למנהלי המתחם להציב בכניסות אליו עמדות בידוק ביטחוני. עניין זה הפך ליתרון בעיני הפלסטינים, שבאותה עת הרגישו שהמאבטחים בבידוק הביטחוני שהוצבו בכניסות לכל המתחמים המסחריים בעיר מסמנים ומפלים אותם לרעה. (כיום המאבטחים עצמם הם פלסטינים, אבל זה כבר סיפור אחר.) נוסף על כך, מקומו של המתחם בלב האזור התיירותי של ירושלים, בכניסה לעיר העתיקה, הפך אותו לאתר המתאפיין בנוכחות בולטת של תיירים מרחבי העולם, מה שדילל את ה"דייסה" היהודית־ערבית במקום. לבסוף, מקומה של ממילא על קו התפר הצמוד לעיר העתיקה ומזרח העיר הפך אותה לאחד הקניונים הנגישים ביותר לתושבי מזרח העיר. בחלוף הזמן, ככל שגבר זרם הקונים הפלסטינים, גויסו עוד ועוד עובדות ועובדים פלסטינים לעבודה בחנויות עד שהם נעשו הרוב המכריע בקרב עובדי ועובדות המתחם. הגלובליזציה התרבותית, האווירה הבינלאומית, תרבות הצריכה המשותפת, אפילו מוזיקת המעליות הקיטשית, והחשוב ביותר – האינטרס הכלכלי של בעלי המתחם – כולם הפכו למנוע שיצר מרחב מפגש שהוא אולי לא מעמיק או חשוב במיוחד, אבל הוא מתפקד ומחזיק מעמד. העדות החזקה ביותר להצלחת ממילא כמרחב מפגש היא העובדה ששתי הקבוצות חשות במקום בטוחות. ממילא היא מרחב מפגש נאו־ליברלי, צרכני ושטחי למדי, אבל כזה שמצליח לעמוד במשימה כבר כמעט עשרים שנה, משך זמן לא קצר בעיר כמו ירושלים.
הישרדותה של ממילא במציאות הירושלמית מספרת לנו משהו על כוחה של הצרכנות כחומר דבק חסין מאוד לתהפוכות גאופוליטיות. היא גם אומרת משהו על התנאים שמרחב משותף יהודי־פלסטיני בירושלים יכול להתקיים בהם; תנאים של תלות כלכלית בתעסוקה ובצריכה, תלות שהיא לא סימטרית – רוב המועסקים במתחם הם פלסטינים, ורוב הצרכנים הם יהודים – אבל היא כן הדדית. הקניון לא יכול להתקיים בלי העובדים והעובדות הפלסטינים, ואולי הם משמשים גם מין "מגן אנושי" מפני פגיעה לאומנית. ועדיין ההיררכיה בממילא ברורה: זהו קניון ישראלי־יהודי, בעל הבית הוא ישראלי־יהודי, והעבר המוסלמי של המקום אינו נוכח מלבד שלט הערבסק האוריינטלי שמעטר את שער הכניסה. המקום היחיד שהמורשת שלו מדוברת במתחם הוא בית מלון קטן שהרצל התגורר בו במשך שלושה ימים בזמן ביקורו בעיר בשנת 1898. בצמוד לממילא שוכן המנזר הקתולי סן ונסן דה פול, מוסד שהוא פלסטיני במהותו המטפל בעיקר בילדים עם מוגבלות ממזרח העיר, אבל נוכחותו דוממת והדרך אליו חסומה בגדר. קניון ממילא הוא כמו בלון צרכני שמנותק באופן מגושם מעברו, אפוף מוזיקת מעליות סכרינית שמנסה לטשטש את ההיסטוריה המורכבת שלו.
האם אלו הם פני העתיד של ירושלים – עיר מעורבת (פלסטינית־חרדית), המוחזקת בחוטים של תלות כלכלית והיררכיה, עיר שמנסה לטשטש חלקים מעברה כדי שלא להתמודד עם חומר הנפץ הפוליטי שטמון בהם? ואולי אלו התנאים היחידים שאפשר להחזיק במסגרתם הרכב אוכלוסייה כל כך מסובך, בתנאים פוליטיים שאף אחד כבר לא מצליח לשנות? – בהנחה שלא לאורך זמן, שכן עברה של ירושלים רצוף באירועים שההיסטוריה פולשת בהם להווה ומערערת אותו לגמרי. האם אי פעם תשוב ההיסטוריה לממילא?
---
יריד ון ליר: ירושלים 2050, שיתקיים ביום חמישי, 15 בינואר 2026, יעסוק בעתידים האפשריים של העיר ירושלים. לאורם של תערוכות אינטראקטיביות ודוכני אמנים מקומיים ובאמצעות שיחות עומק ודיבייט מרכזי נבחן תחזיות עתידיות ומשאלות לב על עתיד העיר שחולקה וחוברה לה יחדיו. הכניסה חופשית, בהרשמה מראש >
