מי מפחד מספרים בערבית? על הסרט המבריחים – المهّربون

באחת הסצנות העצובות – מני רבות – של הסרט המתוק-מריר הזה, שני גיבוריו הראשיים, מישל אלראהבּ וטוני קופּטי, חוזרים לארץ מעמאן, דרך מעבר הגבול היבשתי של מסוף נהר הירדן. הם מגיעים אל נקודת הגבול הישראלית, במקום שבו, לפי סלמאן נאטור, חשים הפלסטינים אזרחי ישראל את האפליה העמוקה נגדם: "המקום בו שבים ומלמדים אותנו מיהם אדוני הארץ בכל פעם שאנו עוזבים אותה ובכל פעם שאנו שבים אליה" (הולך על הרוח, סדרת מכּתוּבּ, 2017, עמ' 17).

הם שבים למולדת בדרכם חזרה מביקור בחנויות ומחסני ספרים בשתי בירות ערביות – קהיר במצרים ועמאן בירדן – ובאמתחתם נשק סודי ומתוחכם: ספרי פרוזה ועיון בשפה הערבית. השניים מנהלים את חנות הספרים "קפה יאפא", בפינת הרחובות יהודה מרגוזה ויפת ביפו, ומנסים להיות גם ספקי תרבות, גם סוכני ספרות וגם סוחרי ספרים כדי להביא לבירה התרבותית של פלסטין ההיסטורית מעט מהעשייה היצירתית והספרותית של עולם הספר הערבי. כשהם מתקרבים אל עמדת פקחי הגבולות בצד הישראלי, ניכר שרגליהם כושלות. בקרוב יבקשו מהם לפתוח את המזוודות והם יצטרכו להודות שהם מנסים להכניס לישראל רומנים, סיפורים קצרים, ספרי ילדים ושירה שנכתבו בשפה הערבית.

"תגיעו לכאן, בבקשה", נשמע קולה של אשת הביטחון. היא מנסה לברר מה הם מחביאים במזוודותיהם, וכשהיא מגלה שמדובר בספרים בערבית היא קוראת מייד לתגבורת. היא מודיעה להם שכל "מה שמיוצר בסוריה ובלבנון מוחרם", ומבקשת מהם להעביר לה דרכונים ולהודות למי שייך כל ספר. מישל מנסה לדבר אל ליבו של איש הביטחון שמצטרף לאירוע. "תראה, זה לדוגמה, זה נגיב מחפוז, הוא ממצרים", הוא אומר. איש הביטחון מביט אליו כלא מאמין. הוא מצביע על בית ההוצאה לאור – כנראה בביירות – ושם את הספר ברשימת המוחרמים. "אה, זה רק בגלל ההוצאה?", שואל מישל. ואיש הביטחון אפילו אינו מביט בעיניו כשהוא יורה לעברו: "לא מעניין אותי בכלל מי המשורר".

את איש הביטחון הישראלי, במעבר הגבול נהר הירדן, "לא מעניין בכלל מי המשורר". לא מעניין אותו שנגיב מחפוז הוא הסופר הערבי היחיד שזכה בפרס נובל לספרות; ושבקריירה העשירה שלו הוא פרסם 35 רומנים, יותר מ־300 סיפורים קצרים, 26 תסריטים, מאות מאמרים אינטלקטואליים ושבעה מחזות; ושככל הידוע הוא מעולם לא כתב אף שיר. אבל את רונן, איש הביטחון הישראלי, הרי "לא מעניין בכלל מי המשורר".

כשמישל וטוני יוצאים ממעבר הגבול ונכנסים למכונית שמחזירה אותם אל יפו, אל יאפא, המשקל של מזוודותיהם כבר הצטמצם בחצי. חלק גדול מהאוצרות שהביאו מקהיר ומעמאן נותר במסוף. המצלמה מביטה בפניהם הקודרות כשהמכונית מתחילה לנסוע, וניכר שהם מתחילים להבין שהמאבק הדון קישוטי שלהם להביא לארץ טיפה מירידי הספר הערביים הוא באמת מלחמה בטחנות רוח. אל הפריים נכנס תאמר נפאר, המעולה, שמלווה את הפסקול של הסרט בכמה וכמה שירים, עם השיר "כמה אני שונא אותה, כמה אני אוהב אותה":

חוסר העניין של המדינה, מוסדותיה, בתי הספר שלה, המרחב הציבורי והנוף הלשוני שלה בשפה הערבית הוא נושא כאוב ועצוב שעולה מצפייה בסרט. היחס העוין כלפי הערבית, הנובע בדרך כלל מתפיסה ביטחונית מפרידה, מבקש למחוק את הסיכוי שנותנת הערבית ליחסי כוח אחרים בין יהודים לערבים בארץ ובמרחב כולו, ליחסים של שוויון, צדק, כבוד הדדי, השתלבות ולא השתלטות. ביחס העוין הזה גם מבקשת המדינה למחוק את הקשר ההיסטורי, העמוק, שבין תושביה היהודים לבין השפה הערבית. אחרת איך אפשר להבין את האיסור שהטילה ישראל על הכנסת ספר אחר, ספר הכוזרי, שכתב רבי יהודה הלוי, לישראל? התרגום של ד"ר נַבּיה בָּשיר משפת המקור (ערבית-יהודית, ערבית שנכתבה באותיות עבריות) לערבית באותיות ערביות נעצר גם הוא בגבול, בסרט אחר, והכנסתו לישראל נאסרה, שכן הייתה "בניגוד לחוק החל על מסחר עם האויב". אולי הערבית היא עבור המדינה גם אויב עמוק – שמבקש לחבר ולא להפריד, לעשות שלום ולא מלחמה – שאורב מבפנים.

המאבק בטחנות הרוח מלווה את הסרט כולו. זהו מאבק לא רק בממסד הישראלי, או בהגבלות הייבוא והכניסה של ספרים מהעולם הערבי לישראל, או בחנויות הספרים הישראליות (בסטימצקי, תשמחו לשמוע, הספרנית מודיעה להם חגיגית שבכל החנות יש ספר אחד בערבית) או במוסדות רשמיים דוגמת הספרייה הלאומית, שמאפשרת לשניים לשאול ספרים אבל כמובן לא לעסוק בשאלה של החזרת ספרים בערבית לבעליהם המקוריים. המאבק בטחנות רוח, כך עולה מהסרט, אינו נעצר בביקורת כלפי חוץ – המדינה ומוסדותיה, אלא גם מכוון פנימה – אל החברה הערבית-פלסטינית עצמה. במסעותיהם בעולם ובארץ, טוני ומישל, או דון קישוט וסנשו פנצ'ה, מעלים נקודה כאובה הקשורה להגמוניית העברית בישראל, שמשפיעה על דפוסי קריאה גם בקרב החברה הפלסטינית בישראל. זו חברה שדוברת ערבית כשפת אם, אבל המיקום החברתי והפוליטי והכלכלי שלה בארץ, לצד המעמד הנמוך של הערבית במרחב הציבורי – לרבות היעדר אוניברסיטה ערבית והיעדר מקום של כבוד לשפה במרחב שמחוץ ליישובים הערביים – גורם לשחיקה באוריינות הספר הערבית ולניתוק כפוי של הקשר בין הפלסטינים בישראל לעולם הערבי. בסצנה עצובה במיוחד שוקדים מישל וטוני על יריד ספרים שיתקיים ביאפא, מביאים שולחנות, מדברים עם ספּקים, מדביקים מודעות, פורסים מפות חגיגיות, אבל ההמונים מהחברה הערבית – בלשון המעטה – אינם מגיעים.

זהו סרט עצוב, אבל גם תמים ורגיש. בסצנה יפה אחרת, ביריד ספרים בקהיר, מתלהב מישל מהמבחר ותוהה "אם זה יכול להיות בקהיר, אין סיבה שזה לא יהיה גם כאן [בארץ]". האמירה הזאת, שמציבה את הנעשה בישראל –על יחסהּ הלא נורמלי כלפי הערבים וכלפי הערבית – בהשוואה לקהיר, היא מצד אחד אופטימית ויפה, אך מצד שני מנותקת כל כך מהמחסומים הרבים שנכפים על השפה, ועל קוראיה ודובריה. בפער הזה, שבין המצוי לרצוי, עוסקים קטעי הראיונות שמשובצים בסרט. כמה מהראיונות הם עם חבריי מסדרת מכּתוּבּ - مكتوب (יהודה שנהב־שהרבני, איאד ברגותי, לואי ותד), המוקדשת לתרגום ספרות ערבית לעברית במודל תרגום ועבודה יהודית-ערבית. ראיונות אלו ואחרים קושרים בין הנכחת הספרות הערבית ובין שינוי פוליטי דרך השפה ודרך הספרות, ובכך הם מוסיפים עוד נדבך חשוב לסרט הקטן-גדול הזה, שהשלם בו גדול מסך חלקיו.

בימים שבהם, לפי דיווחים בתקשורת משרד החינוך אישר – שוב, כמו בתחילת שנות החמישים, וכמו אחרי מלחמת יום כיפור, וכמו אחרי האינתיפאדה השנייה, ובפעם המי יודע כמה – שלימודי הערבית ייכבלו לשיח הביטחוניסטי, וכי בקרוב יוקם מחדש מדור בחיל המודיעין לעידוד הוראת הערבית, וכי תהיה חובת לימודי ערבית ואסלאם לקציני מודיעין (הודעה שצבי יחזקאלי בירך עליה כ"אחת הבשורות המשמחות של המלחמה"), לא נותר לאוהבי הערבית אלא לקוות שבסוף הדרך של טוני ומישל האמת שלהם תנצח. אולי יום אחד משרד החינוך יעשה שימוש בספרות ערבית ובשותפות יהודית-ערבית, ולא במודיעין, כדי ללמוד ערבית; ואולי יום אחד ספרים מלבנון ומסוריה וממצרים ומעיראק יירכשו וייקראו כאן בארץ; ואולי יום אחד יהיה בסטימצקי מדף ספרים בערבית. אל מול חומות שנאה מתגברות כלפי החברה הערבית וייצוגיה הפוליטיים והתרבותיים, ובתוך מלחמת קטל נוראה בעזה, בה נשכחים חיי אדם, של פלסטינים ושל יהודים כאחד, נותר לקוות שיום אחד ינצח ההיגיון את הכוח, והמקום הזה יהיה טוב יותר, עם פחות שנאה ועם יותר עתיד. "כי כל עוד אין כאן טוב, ואין כאן אהבה, אז גם לא תהיה כאן ארץ".

____

יונתן מנדל הוא פרופסור חבר במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ועורך משנה של סדרת הספרים מכּתוּב -مكتوب מבית מכון ון ליר בירושלים, המוקדשת לתרגום ספרות ערבית לעברית. בין תחומי מחקרו: מעמדהּ והוראתהּ של השפה הערבית בישראל, יחסי יהודים-ערבים בראי השפה, וסוגיות חברתיות ופוליטיות הקשורות לסכסוך היהודי-ערבי בארץ.

הסרט "המבריחים المهربون" הוקרן במכון ון ליר בירושלים ביום שלישי, 29.7.2025, בשעה 20:00. לאחר ההקרנה התקיימה שיחה בהשתתפות טוני קופטי ויניב ברמן, יוצרי הסרט; מנאל סעאבנה, מו"לית של ספרי ילדים בערבית; ונטע תלמוד ממכון ון ליר.