צניחה אובדנית להצלת הכבוד האבוד

אני מקווה שהגורל יחוס על הבית בסאן-מרסל, שבו גרים שלושה אנשים האוהבים זה את זה. זה דבר יקר כל כך. הקיום האנושי הוא דבר כה שביר וחשוף שאינני יכולה לאהוב מבלי שארעד. אף פעם לא יכולתי באמת להשלים עם כך, שכל בני האדם זולתי אינם מוגנים לגמרי מכל אפשרות של אסון. בגישה כזו יש עברה כבדה כלפי החובה לקבל את מרות האל.

(סימון וייל, "הכובד והחסד", עמ' 12)

אני מעבר לגדר, בוהה במתנחל המזוקן מחייך ומשוחח בנחת עם החיילים, כשמסביב המולה וצעקות של פחד. בנו בן השלוש בערך, עם פאות ארוכות, לופת את הרגל שלו ומתחבא מאחוריה. הוא רואה שאני מביטה בו ושולח אליי חיוך ענק, תמים. הלב שלי מתכווץ. הוא משחק איתי במחבואים. אני לא משתפת פעולה. הדיסוננס בין החיוך התמים שלו לגסות האלימה שהביאה אותו ללב הסיטואציה מכביד עליי. המתנחלים טענו שנגנבה להם כבשה, כל הכפר נסגר על ידי הצבא למשך שעות, נערים מתנחלים משחקים בלשים-גששים והולכים לאיטם בתוך אדמות הכפר, מריחים את האדמה, הופכים אבנים. בית המשפחה שהוכתרה כחשודה במקרה הגניבה הוקף במהרה בהמוני חיילים ומתנחלים מכל האזור.

אני לא הקורבן של הסיפור שאני פורשת פה, אני פועלת מתוך פריבילגיה. יש לי חופש תנועה שאין לפלסטינית בת גילי. אני חופשייה לחזור לחיים בטוחים ונקיים מאלימות בירושלים בכל עת שאבחר. בנוכחות הסולידרית בגדה, העור הלבן שלי אמור לעדן את הסיטואציה. להזכיר לחיילים ולמתנחלים שיש מי שרואה. זה רעיון שלמעשה משתף פעולה עם תורת הגזע של העליונות היהודית, אבל נראה ברגע זה כשימוש הנכון היחיד בזהות הישראלית שלי. יש לי זכות להשתמש בקול שלי ואני רואה לעצמי חובה לנצל את הזכות הזאת, חרף הסביבה המתועבת שבה הקול הזה יישמע, אם בכלל. למרות חוסר התועלת, האדישות, הלבבות האטומים והאוזניים הערלות.

הזהות הציונית והלאומית שלי היא נשל יבש שאני מבקשת לגרד מעליי. אני לא תופסת בהיגיון של ההיות-ישראלית שלי. אני מאמינה שהזהות הזאת איבדה היגיון למי שבוחר לראות את המציאות כפי שהיא, לקחת אחריות על העוולות המתרחשות בשמו כישראלי. החרדה מעוררת הפלצות שתאחז במישהו כזה, מול רצח העם המתמשך והטיהור האתני, מול עשרות אלפי ילדים מתים, אלפי פלסטינים מגורשים ומאות קהילות שעוברות התעללות יומיומית ואלימה בגדה – החרדה הזאת לא תאפשר להמשיך לאחוז בהצהרות חלקלקות על אהבת הארץ. טענת ההישרדות של העם היהודי תיחווה כחסרת משמעות, כתירוץ דחוק על ילדות קשה, שמספק בריון אלים. נראה שהנרטיב הציוני המתקרבן והאלים ממשיך לשלוט בשיח הכללי והבודדים שאינם דוברים אותו חיים על איים קטנים במציאות הישראלית. איים שמוקפים בקנאות, גזענות רצחנית ושנאה עיוורת.

אני פעילה במסאפר יטא. השם שאף אחד סביבי לא מצליח להגות, ואני בכוונה לא מקלה עם דרום הר חברון. אני רוצה לדחוף את הערבית בגרון. עברתי גבול כשגרתי במסאפר יטא. פתאום כל המערכת שחונכתי לחשוב שמגינה עליי החלה פונה נגדי, פשוט כי אני מתייצבת בצד הפלסטיני. מעולם לא פחדתי מחייל קודם לכן. עכשיו אני מוכת בחילה, ופחד אינסטינקטיבי צץ לי בגוף כל פעם כשחייל נכנס לאוטובוס.

כל נוגדני הכיבוש שנוצרו לי בגוף במסאפר פועלים נגדי כשאני חוזרת לירושלים. נתונה במתקפה פנימית של חוסר אמונה, זרות, סלידה עמוקה ושנאה להמוני האנשים הלבנים ברחוב, שחיים בשקט ובביטחון, ללא אלימות יומיומית שרודפת אותם יום ולילה. בלי שיפצחו להם את הגולגולת באלה, בלי שילכו לישון כל ערב באימה קיומית על חייהם וחיי ילדיהם. אני חיה את הגיהינום שקיבלתי אליו הצצה, שהשתלט לי על החיים. בירושלים יש לי מרווח להתאמן, ללכת להופעות, לרשום בסטודיו, אבל הכול שונה. אני אכולת רגשות אשמה ומותשת מתהליך ההזרה הסכיזופרני שאני עוברת. אני יושבת בבית קפה ונחנקת. אני מוקפת ברוצחים.

יום העצמאות חלף עליי במסאפר יטא. ביום ההוא צרחתי שם בפעם הראשונה. "הרסתם את חידון התנ"ך", זרק לעברנו במרמור חייל, אחרי שהמפקד שלו השליך על הרצפה את תעודות הזהות שלנו. הייתי צוחקת אלמלא לקחו איתם את מוסא בן השבעים כפות באזיקונים בטנדר הצבאי. האלימות מילאה אותי בחילה ופחד וחוסר אונים. אבל אני רואה אותם אוזקים אותו. שם בפעם הראשונה אני מצליחה לשחרר את כאב הבטן שנבנה לי מול שתיקת התיעוד של חוסר הצדק היומיומי שאני חוזה בו. את הכבשה הדרוסה אשתו של מוסא לוקחת, היא כורתת לכבשה את הראש ונותנת אותו בשקית לבת שבאה לבקר. גילי ואני זוכות למבט מקרוב על הראש. על העיניים השחורות שעדיין פקוחות, על האוזניים הוורודות השמוטות. גילי מחזיקה את הראש בתוך השקית ואני מצלמת אותה. חודש אחרי שחזרתי לגור בירושלים ריסקו נערים רעולי פנים את היד של מוסא על אבן. שברו לו שתי אצבעות.

אחרי שהתבוננו יחד בצורות החיים המשונות שהתפתלו על רצפת האמבטיה שלנו בסוסיא וניסינו לחשוב על פתרון, עדי נתנה לי לקרוא את "הסיפור החמישי" של קלריס ליספקטור. בסיפור מוצגות כמה גרסאות שנפתחות כולן במילים "התלוננתי על ג'וקים" ובכולן המספרת הורגת ג'וקים, באמצעות תערובת של סוכר, קמח וגבס, ניסוי ברצח עם זעיר:

בדייקנות, בלהט, רקחתי את שיקוי המוות המתמשך. הנחו אותי פחד מגורה, והרע הסמוי הפרטי שלי. עכשיו היה לי רק רצון קר כקרח: להרוג כל ג'וק חי. ג'וקים עולים לנו בצינורות בשעה שאנחנו, העייפים, חולמים. והנה המרשם כבר מוכן, לבן וצח. כמו לג'וקים פיקחים כמוני, התחכמתי ופיזרתי את האבקה עד שזו נראתה ממש כחלק מהטבע... רעדתי מרוב עונג מרושע למראה אותם חיים כפולים של מכשפה. ורעדתי גם לנוכח האזהרה מפני הגבס המתייבש: ההתמכרות לחיים שתנפץ את תבנית היציקה הפנימית שלי. רגע מר של בחירה בין שתי דרכים, נפרדות זו מזו, כך חשבתי, והייתי בטוחה שכל בחירה תחייב הקרבה: אני או הנשמה שלי. בחרתי. והיום מתנוסס בסתר ליבי שלט המעיד על טוהר-מידות: "בבית הזה נעשתה הדברה".[1]

הרוע המכרסם, המופנם, מטפס על הווילונות ומגיע עד לקומת הבית שאני ישנה בו בירושלים. תחושת הבית נעשית רדופה. על מגבת המטבח בלילה זוחלים הג'וקים, זוללים. מתפשטים כמו תחושת העלבון וההשפלה הנובעת מהכרה ברוע המופנם, הכוללני, שאני נוטלת בו חלק.

כשהם באים בחושך אין יותר מדי מה לעשות. פספסתי לגמרי את רעש זריקת האבנים והתעוררתי בחדות כשחלימה הדליקה את האור באוהל וצעקה, מתנחלים! נפלתי ממצמצת משינה לתוך הנעליים, שרויה למחצה בתוך חלום, הוואדי מהדהד בשריקות וצעקות, ואני לא מבינה כלום, אני לא מבינה כלום, אני לא מבינה את השפה ולא את ההתרחשות, מי שורק ולמה, המצלמה פתוחה ומצלמת אבל חושך מוחלט ואין כרטיס זיכרון. הפנס של אחמד משוטט על הגבעות ממול, תופס שלוש דמויות קטנות רצות על צלע ההר. הוא מקלל ויורק על הרצפה.

בזמן המלחמה באיראן, במסאפר יטא אין מקלטים. להפך, נהוג לצאת החוצה לראות את הטיל מתנפץ בשמיים, זיקוקים. למרות שבמסאפר אין מקלט ונופלים רסיסים, איבדתי את תחושת התועלת של החיים בירושלים. הם מהדהדים לי מוות. תחושת החיוּת והמטרה מחכות לי במסאפר. אני חווה את העולם מתפרק סביבי, נתון לכוחות שאינם בשליטתי. כוכבים רצחניים מתרסקים באקראיות מוחלטת, האדמה רועדת, ואין לי דבר לעשות חוץ מלצאת מההקשר שנולדתי לתוכו ולבחור אחרת. לחצות את הקו מההתכווצות העיוורת במקלט לחיים שממילא אינם נתונים לתנאי התגוננות וממשיכים כהרגלם. תחת מטר הזיקוקים בשמיים הבהירים, שובלי העשן והאדמה הרועדת, החיים מרגישים קרובים יותר לעצמם.

אני קוראת עוד סיפורים של קלריס ליספקטור. את הסיפור על האישה הכי קטנה בעולם, היא מסבירה לי למה לעשות אמנות. אמנות קיומית של ניגודים. היא מייצרת ריכוז חריף של אימה ויופי. אימה ויופי במינונים גבוהים שחיי היומיום במסאפר יטא מוצפים בהם. מהאכזריות של האלימות היומיומית המייגעת עד לשמיים הפתוחים שנצבעים כל ערב בגוונים מרהיבים של ורוד. מתקשורת בצעקות ואיומים לגישושים עיוורים בשפה החדשה שמתעצבת לי בפה. החיים מרגישים שם אמיתיים יותר ואמיתיים פחות.

אימאן מלמדת אותי את המילה בערבית ל"עדין": נאעם. היא אומרת שהיא אוהבת את העגילים שלי, הם עדינים. אנחנו מדברות על סוגי תכשיטים. האור של לפני השקיעה צובע בזהב את השדה. היא מלקטת שיבולים, החיג'אב שלה מחליק למטה וחושף קצוות שיער.

מול היריות הראשונות אני משותקת. מול רעולי הפנים שעצרו את הרכב אני קופאת, לוחצת ברגע האחרון על נעילת דלתות כשאחד מהם מנסה לפתוח את הדלת. הידיעה על הרועה שפניו הפכו לעיסה מדממת באבחות סכין של מתנחל מלווה את הנסיעה שלי אל עבר הכפר. הרגליים שלי רועדות ויש לי בחילה, ובראש שלי מתעצבת מחשבה בהירה, אני לא רוצה להיות כאן עכשיו, ברגע הזה. אני מפחדת. ואני בכל זאת נוסעת. האינרציה של הנוכחות שלי במסאפר חזקה ממני. היא מעניקה לי את הרצון לחיות, ממלאת אותי תחושת תועלת, ואני בתמורה מצייתת לחוקי המציאות פה. לוחצת על הגז לעבר תמונת הוואטסאפ המדממת, בעקבות שיירת הכוחות לתוך שטח האש.

***

בחלת א ד'בע, שצפיתי בה מושמדת מול עיניי כמעט עד היסוד. מכפר יפהפה לערמות אבנים. רק שלושה מבנים נותרו עומדים. על אחד מהם מרוססת הכתובת "לט מי ליב מיי לייף". למשמידים כנראה יש גם איזה חוש פואטי, ממלמלת עדי. כמו גם לקצין מוכה הגורל ששועט מצד לצד בשריקות, כאילו מדובר במשחק כדורגל. הוא מציב לפנינו דלי ואוסר עלינו לעבור אותו. משפחות מלוות על ידי חיילים מגורשות עם מעט החפצים שהצליחו להוציא. אני מרוכזת בילדה קטנה שלובשת חולצה ורודה עם לב עליה. יש לה תספורת קארה ופנים בצורת לב. היא נעמדת עם ידיים על המותניים בתנוחה של מבוגרים וצופה בבית שלה נטרף על ידי דחפור. הלב שלי כואב על העיניים שלה. סבא שלה שבקושי הולך יושב על אבן לידנו, אוחז במקל הליכה.

לשבת בחלת א ד'בע ההרוסה ולאכול מקופסת שימורים, כששחר מקריאה לנו את הסיפור "חלוקת כיכרות הלחם". להאזין בחצי אוזן כשהמילים מרחפות על פניי מלוות ברוחות החזקות של ההרים. הזמן נעצר, נספג לתוך עצמו, חזון ארוטי של שפע ושובע מופיע, מתפתל בין השיחים, שורק בין הגבעות היבשות, מלטף את הנוף בקרניים אחרונות של שמש. "אכלתי בלי רוך, אכלתי בלי המיית רחמים. ובלי להעניק את עצמי לתקווה. אכלתי בלי שום ערגה. ובהחלט הייתי ראויה לאוכל הזה. כי לא תמיד אני יכולה להיות שומרת אחי, ואיני יכולה יותר להיות שומרת עצמי, אה, אני לא רצויה לי יותר. ואני לא רוצה לעצב את החיים, כי הקיום כבר קיים. קיים כמו קרקע שכולנו מתקדמים עליה. ללא מילת אהבה. ללא מילה. אבל העונג שלך מבין את שלי. אנחנו חזקים ואנחנו אוכלים. לחם הוא אהבה בין נוכרים".^[2]

גדלתי ברובע היהודי שבעיר העתיקה בירושלים. חברותיי מבית הספר היו גרות בהתנחלויות ברובע המוסלמי, זזנו ממקום למקום בלוויית שני מאבטחים חמושים. המשפט היחיד שידעתי בערבית היה "רוח מן הון". לך מפה. גדלתי בהתנחלויות. במעלה הזיתים, לקחו אותי לסוסיא הקדומה, לחווה. הסתובבתי שם כילדה בפסטיבל סוכות, בלי לדעת שכמה מטרים ממני חי נסר עם המשפחה שלו על האדמות החקלאיות של סוסיא, אחרי שגורשו כל התושבים מביתם בשביל לפנות מקום לפרויקט הארכיאולוגי-קולוניאלי שהוא סוסיא הקדומה.

הניכור שקרע לי את קישורי השייכות. אני הולכת ושוקעת בתוך המציאות האלימה והחד-ממדית במסאפר. שם אין מורכבות להכיל. רק המילה מורכבות מכעיסה כשאני שם. יש טובים ויש רעים. יש את מי שנאבקים לשמור על שגרת חייהם ואת הקולוניה האלימה שבכל שלוחותיה, מהמתנחלים דרך הצבא ועד למשטרה, עובדת בדיכוי אלים ובהפרעה שגרתית לחיי השגרה האלה. איך אני משמרת את הקשר שלי לאלה שלא רואים? לאלה שלא אכפת להם? לאלה שאכפת להם אבל לא עושים דבר?

אני נתקפת בחילה. כי מה שמצפה לי בשטחים הוא לא שלי. הניכור הוא גם מהחברה הפלסטינית הדתית והשמרנית באזור. עם כל כמה שאני אוהבת את האנשים שם, אני לא שייכת אליהם. זו נראית לי עובדה שאני צריכה לשמור באופן ברור בראש, בשביל ההגינות. לא הייתי רוצה לחיות פה, אני לא מסוגלת. אני לא פלסטינית. יש להודות שאני גם לא צמחונית. אצל ג'אבר צילמתי תרנגולת דינוזאורית מציצה מאחורי גדר העץ. אני אוהבת תרנגולות במיוחד מאז שקראתי את "סיפור על המון אהבה":

הילדה הייתה ברייה בעלת כושר עצום לאהוב: תרנגולת אינה מחזירה אהבה שמעניקים לה, ובכל זאת הוסיפה הילדה לאהוב אותה מבלי לצפות להדדיות. כשנודע לה מה קרה לפטרוניליה, התחילה לשנוא את כל אנשי הבית, חוץ מאשר את אמה, שלא אהבה לאכול עוף ואת המשרתים, שאכלו בשר בקר. אביה למשל – לו בקושי הסתכלה בפנים: הוא זה שהכי אהב לאכול עוף. [...] כשהילדה גדלה קצת, הייתה לה תרנגולת בשם אפונינה. [...] האהבה לאפונינה: הפעם זו היתה אהבה מציאותית יותר ולא רומנטית; זו היתה אהבה של מי שכבר התייסר ייסורי אהבה. וכשהגיע תורה של אפונינה להיאכל, הילדה לא רק ידעה, אלא גם חשבה שזה הגורל החרוץ של מי שנולדה תרנגולת. בתרנגולות כנראה טבוע מלידה הידע על גורלן, והן לא למדו לאהוב לא את אדוניהן ולא את התרנגול. תרנגולת היא לבדה בעולם. הילדה היתה יצור שנועד לאהוב, עד שבגרה והיו הגברים.^[3]

כאילו יש ברירה, כשבוחרים לא לעזוב, אלא לחיות את הפיצול. עם התיעוב העצמי והצביעות שנדרשת בשביל לקיים את החיים הכפולים האלה. השנאה לסביבה המדושנת ניצחון ועיוורון שסביבי, הקושי הגובר שבלצאת מהשגרה השוטפת ולהגיע לשטח. מצב בלתי אפשרי שמתחיל להעלות שכבת עור חדשה. תרנגולת היא לבדה בעולם. אין ברירה אלא להמשיך לנקר אוכל, לרטוט בתנועות ראש עצבניות.

הקבקבים מעץ נוקשים על רצפת הרחוב, מתערבים ברצף הזמן וקוטעים אותו לממשקים שווים לפעימות לב. החושך מתערבב בפחד, בקור וברעב. הם חוזרים באמצע הלילה, חסרי פנים, ירוקים. אורות הג'יפ מפלחים את החשיכה, מתקרבים. מתוך שלוש הכבשים שנגנבו לא זוהתה האחת. הם לא באו להחזיר, הם באו לקחת אחת אחרת. בעל הצאן משתגע, מנופף באגרופו מולם, יוצא מדעתו. החיילים אבטחו את המתנחל בעודו נכנס לדיר ובוחר כבשה חדשה, שחורה קטנה, ומעמיס אותה על הג'יפ. אני מרוכזת בשורה של הגברים אוחזי הנשק שלפניי, שמתגרים, מחייכים, מכינים את רימוני ההלם, לועגים. חייל להוט תופס באגרופו של בעל הדיר ושואל את הקצין אם אפשר לעצור את האחד הזה. אני צועקת לו לעזוב אותו. הקול שלי מתכלה בעודו באוויר.

החיים הבטוחים שלי לא נמצאים בצד שאני עומדת בו עכשיו. אני חיה את החיים בירושלים מתוך חוסר יכולת להמשיך ולהתמודד עם האלימות שיש מי שחייבים לחיות אותה. תחושת הזרות נקברת תחת שכבות העור החדשות שצומחות. העברית שלי עדיין חזקה יותר מהערבית שלי. אני חושבת, מדמיינת, יוצרת וחולמת בה. אני לומדת שלא לאהוב לא את התרנגול ולא את האדון, נכנעת לגורל החרוץ, הנוח, המר פחות מזה של תרנגולת בפלסטין. בהזדמנויות המועטות שיש לי להזדהות, אני שועטת על הגג בפחד מוות מפני הסיר המחכה ומתמסרת לחדוות החופש של הזמן שנותר.

---

אודיה זילבר היא אמנית שחיה ועובדת בירושלים. המסה נכתבה במסגרת סדנת הכתיבה "פמיניזם כדמיון פוליטי" שהתקיימה במכון ון ליר בסתיו 2025 בהנחיית המשוררת והמסאית יונית נעמן.

דמיון פוליטי פמיניסטי מאפשר להביט במציאות מתוך רגישות ומחויבות לאופי המפוצל ורווי הסתירות של חייהן של נשים ואנשים בכלל, לאופנים שבהם קשרים ויחסים אנושיים מסבכים את תמונת העולם האידיאולוגית והפוליטית, ולניתוח ההווה מתוך חשיבה מחודשת גם על העבר. כך, כוונת הסדנה הייתה לעודד את המשתתפות לכתוב את חוויית החיים שלהן מתוך מודעות ורגישות זו, ולאו דווקא להציע פתרונות או לצייר תמונת עתיד דמיונית.

לתיאור הפרויקט ולקריאת מסות נוספות מתוך הסדנה>

---

[1] קלאריס ליספקטור, "הסיפור החמישי", כל הסיפורים, בתרגום מרים טבעון, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2023, עמ' 284.

[2] קלאריס ליספקטור, "חלוקת כיכרות הלחם", כל הסיפורים, בתרגום מרים טבעון, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2023, עמ' 237.

[3] קלאריס ליספקטור, "סיפור על המון אהבה", כל הסיפורים, בתרגום מרים טבעון, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2023, עמ' 361.