קהילות תחת גירוש בסילוואן

לקראת הקרנה ודיון על סרטה של ביסאן טיבי "רחוב אחד בסילוואן"

סילוואן היא שכונה מזרח־ירושלמית מדרום לעיר העתיקה. ראשה נושק להר הבית־אל אקצא, והמשכה יורד למורד נחל קדרון בואכה ואדי קאדום. נופי סילוואן מספרים את ההיסטוריה הארוכה והמגוונת של ירושלים. אבל העושר והריבוי הזה אינם נחשבים לברכה בעיני ממשלות ישראל ועמותות המתנחלים, ששמו להן למטרה לייהד את סילוואן.

זה למעלה משלושה עשורים ששכונת סילוואן עוברת תהליכים מואצים של השתלטות ישראלית ודחיקת התושבים הפלסטינים. למהלכים אלה מגויסים חפירות ארכיאולוגיות, פרויקטים תיירותיים, השתלטות על בתים ועל המרחב הציבורי, הגבלות חמורות על בנייה פלסטינית ותביעות על בסיס חוקים מפלים לבעלות יהודית על נכסים. הנוכחות הניכרת של מתנחלים, של נציגי רשויות וגופי פיתוח ושל גורמי ביטחון רשמיים ולא־רשמיים בלוויית התנהלותם האדנותית והכוחנית יוצרות חיכוך מתמיד עם התושבים הפלסטינים. אלא שלמרות כל ההתנהלות הזאת לא חל במרוצת השנים שינוי ממשי בהרכב הדמוגרפי של סילוואן והיא נותרה בעיקרה שכונה פלסטינית. כל זה עלול להשתנות בפרק הזמן הקרוב בשל מהלכי גירוש חסרי תקדים שהתגברו בחסות ממשלת הימין הקיצוני והמלחמה בעזה.

מהלכי גירוש אלה מופנים כעת כלפי שתי קהילות במרכז סילוואן, אל־בוסתן ובטן אל־הווא, המונות יחד למעלה מ־2,000 נפשות (כ־200 משפחות). רבות מהן כבר איבדו את ביתן, אם עקב הריסה (אל־בוסתן) ואם עקב פינוי בכוח (בטן אל־הווא). בשני המקרים הגירוש הוא תוצאה של שיתוף פעולה הדוק בין הרשויות ועמותות מתנחלים. קהילות שלמות מצויות בסכנת גירוש מיידי בחסות החוק, במעורבותן הישירה של הרשויות ובחותמת בית המשפט העליון.  יותר מרבע מ־115 בתי אל־בוסתן, המאכלסים כ־1,500 נפשות, נהרסו מאז פברואר 2024, והשאר נתונים בסכנת הריסה מיידית או קרובה. התושבים בנו את בתיהם על אדמות בבעלותם, אך למרות מאמציהם נמנע מהם לקבל היתרי בנייה. בסופו של דבר הם בנו אותם ללא היתר, מפאת מצוקת הדיור הקשה. בכך הם לא היו שונים ממרבית תושבי מזרח ירושלים, שסובלים מאפליה קשה בתחום התכנון והבנייה. אבל לעירייה ולמתנחלים היו תוכניות אחרות: להרוס את כל בתי השכונה ולהקים במקומם פארק מעין־תנ"כי – "גן המלך" – שיהיה המשך לגן הארכיאולוגי עיר דוד וייצור גוש רציף של שליטה יהודית במרכז סילוואן ובכך יחזק את האחיזה במקום ויטביע בו חותם של אתר מורשת יהודי בלעדי.

התושבים לא הרימו ידיים ובמשך למעלה מעשר שנים ניהלו משא ומתן עם העירייה על הכשרת הבתים ומניעת ההריסות. הם אף יזמו והגישו שתי תוכניות מתאר שעברו את תנאי הסף המקצועיים הנדרשים. מדובר בהליכים יקרים מאוד שמחייבים גיוס אנשי מקצוע ותיאומים מרובים ואשר בעולם תקין הם בתחום אחריותן של הרשויות ולא של התושבים. בפברואר 2024, בלחץ המתנחלים והשר בן גביר, ואגב ניצול מצב המלחמה, הודיעה העירייה בפתאומיות וללא כל הסבר על ניתוק הקשר עם הקהילה ועל הפסקה מיידית של המשא ומתן עם נציגותה. מייד אחרי הודעתה זו היא החלה בפעולות ההריסה. במהלך שנת 2024 נהרסו 23 בתים, ובכללם ביתו של דובר השכונה, וכן מרכז קהילתי, הפועל במימון האיחוד האירופי ואשר שירת למעלה מ־1,000 תושבים. במהלך שנת 2025 נהרסו עוד 13 בתים. בתחילת פברואר 2026 חולקו 15 צווי הריסה נוספים, ונהרסו גדרות בתים כהכנה להריסה נוספת.

87 משפחות (כ־700 נפשות) בשכונת בטן אל־הווא גורשו מביתן או שהן נתונות בסכנת גירוש מיידי מידי עמותת המתנחלים עטרת כהנים, שהשתלטה לפני יותר משני עשורים על "הקדש בנבנישתי", שנוסד בשלהי המאה ה-19 כדי להקים את כפר יהודי-תימני במקום. מאז שאנשי עטרת כהנים השתלטו על ההקדש, הם פועלים לגירוש התושבים. תביעות הפינוי מבוססות על חוק מפלה משנת 1970 המאפשר ליהודים לתבוע נכסים שהיו בבעלותם לפני 1948 ונותרו תחת שלטון ירדני, בעוד חוק נכסי נפקדים מ־1950 אינו מאפשר לפלסטינים לתבוע נכסים שהם איבדו באותה מלחמה ונותרו בשטח ישראל. רבות מהמשפחות בשכונה הגיעו אליה כפליטים לאחר 1948, ועתה הן עלולות לאבד את ביתן פעם נוספת. חקירה שנערכה במשרד המשפטים (בעקבות תביעה של עמותת עיר עמים) העלתה לפני כשנה כי עמותת עטרת כהנים השתלטה על ההקדש כדי לשלוט בנכסים בסילוואן ומצויה בניגוד עניינים עמוק. אף על פי כן הפינויים לא נעצרו. נהפוך הוא: הם התחדשו לאחרונה במלוא המרץ לאחר כעשור ללא פינויים. 33 משפחות פונו עד כה. 28 משפחות נוספות נתונות בסכנת פינוי מיידי לאחר שמוצו ההליכים המשפטיים בעניינן ובית המשפט קבע שהן לא יוכלו לערער. בינתיים מתנחלים נכנסו לבתים שפונו בכוח, ונוכחותם בשכונה יחד עם שומרי הראש המקיפים אותם היא מקור לפרובוקציה מתמדת.

קשה להבין לעומקה את משמעות הגירוש של קהילות שלמות בלי לפגוש בו פנים אל פנים. זו חשיבותו של הסרט "רחוב אחד בסילוואן" שיצרה הבמאית ביסאן טיבי. טיבי ליוותה את המשפחות בבטן אל־הווא במשך זמן ממושך, רכשה את אמונן, והן פתחו לפניה את ביתן. הסרט מתרכז בשתי ילדות המנסות להיאחז בילדותן ובחברוּת שלהן בתקופה שמשפחותיהן מתמודדות עם אימת הגירוש. בתוך כך הן גם מתבגרות מכורח לתוך מציאות של חרדה מתמדת מפני המחר ושל התפרצויות אלימוֹת של מתנחלים וכוחות ביטחון שמתרחשות ברחובות השכונה כמעט מדי ערב. טיבי מצליחה להביא גם את רגעי היום־יום הקטנים שיש בהם גם מעט הקלה והומור. היא גם מביאה לתוך הסרט את השפה הגרפית הייחודית שתושבי בטן אל־הווא יצרו בציורי גרפיטי ענקיים על קירות הבתים. בציורים אלו הם מצליחים לא רק להביע  מחאה אלא גם לנכס מחדש את הסיפור שלהם. 

ניתן לראות בסרט עצמו פעולה של התנגדות וזאת מבלי להטיל ספק באיכויותיו האמנותיות. אנו בתקופה שאי־אפשר לעמוד בה מנגד. הגירוש בסילוואן קורה מול עינינו, במרחק הליכה מבתינו וממעגלי החיים שלנו. הזמן אוזל ואסור לשתוק.

---

יהודית אופנהיימר היא מנכ"לית עמותת עיר עמים. ב-23.2.206 תתקיים הקרנה של הסרט "רחוב אחד בסילוואן", ולאחריה תיערך שיחה בהשתתפות במאית הסרט ביסאן טיבי, אביב טטרסקי ובהנחיית נטע תלמוד. הכניסה חופשית בהרשמה מראש.