ישראל מבחוץ פנימה: שינויי הסדר העולמי ואנחנו

מן המשבר הנוכחי אל הצורך בפרספקטיבה חדשה

במשך שנים הנטייה הייתה לנתח ולהסביר את ההיסטוריה הישראלית על סמך ההנחה שהגורמים המקומיים מעצבים את העלילה, ושהזירה הבינלאומית משמשת בעיקר הקשר – מסגרת חיצונית, מערכת של אילוצים, רקע גיאופוליטי או כלכלי – שבו מתנהלים התהליכים הפנימיים: הפוליטיקה הישראלית, יחסי המעמדות, המאבק בין ימין לשמאל, שאלות דת ומדינה, ביטחון, זהות, משפט וכלכלה. אומות, כמו בני אדם, נוטות להניח שהשליטה שלהן בחיים ובגורלן גדולה מכפי שהיא בפועל. לנטייה הזאת יש שם: לאומיות מתודולוגית (methodological nationalism). הלאומיות המתודולוגית כמובן אינה מוותרת על הזירה הבינלאומית, אך התפקיד שלה, על פי רוב, הוא להסביר את כל מה שהגורמים המקומיים לא הצליחו להסביר.

כל עוד הייתה הזירה הבינלאומית יציבה בעיקרה – או לפחות המרכיבים העיקריים שלה – כפי שהיה מאז סוף מלחמת העולם השנייה ועד לאחרונה, הנחת הלאומיות המתודולוגית הייתה מוצדקת: מה שנשאר קבוע אינו דורש הסבר. אך לאחרונה קצב השחיקה של הסדר העולמי הליברלי, שבתוכו התפתחה ישראל במשך עשורים, הואץ באופן דרמטי. היחסים בין המעצמות – ארצות הברית, אירופה, סין ורוסיה – משתנים, ואיתם אופיו של הקפיטליזם העולמי משתנה, והכללים שהסדירו אותו.

שינויים אלו משפיעים על מיקומה של ישראל בזירה העולמית, ובעקיפין גם על תפיסת האינטרסים שלה, ואף על המחלוקות האידיאולוגיות והפוליטיות המשסעות את החברה הישראלית. למעמדה הבינלאומי של ישראל, לאופי יחסיה עם ארצות הברית ולמידת הלגיטימציה המוענקת לה בעולם יש השלכות מקומיות. הן משפיעות על התנהגות השווקים, על דירוג האשראי של ישראל, על יכולתה של ישראל למשוך השקעות ועל תלותה בגורמים חיצוניים וביכולותיה הצבאיות. סוגיות אלו מפצלות – לעיתים במפורש ולעיתים במובלע – את החברה הישראלית. המחנות הפוליטיים המקומיים מביטים אל נשיא ארצות הברית בתקווה לקבל מילות תמיכה, מילים הנושאות עימן ערך כלכלי ועוצמה פוליטית. בתקופה זו כבר אי אפשר לדבר על "יחסי ישראל וארצות הברית" בלי לציין אם מדובר ב"ישראל של נתניהו" או ב"ישראל של קפלן". ההבדלה המתודולוגית שהייתה מקובלת בעבר בין הפוליטיקה הבינלאומית לפוליטיקה המקומית, אינה תואמת עוד את המציאות המכוננת מרחב פוליטי שביסודו מייצר זהויות מקומיות המגדירות את עצמן באופן גיאופוליטי.

משמעות הדבר היא כי מה שנראה במבט ראשון משבר ישראלי פנימי, הוא תוצר מורכב של יחסי גומלין בין גורמים חיצוניים, מערכתיים, גלובליים ומקומיים. האירועים, התהליכים והמגמות העוברים על ישראל מאז 2023 מדגימים זאת: המאבקים הפנימיים סביב סוגיית ההפיכה המשפטית, והשינויים במעמדם של בית המשפט ושל מוסדות המדינה האחרים מתנהלים תוך מעורבות ישירה או עקיפה חיצונית; התגובה של המשקיעים המקומיים והזרים לשסע הפנימי ולמלחמות החיצוניות; רכבת ההרים שעברו – ועדיין עוברים – היחסים של ישראל עם הממשל האמריקאי, והתלות העצומה שלהם בזהות ראשי הממשל בשתי המדינות; הבִּנאום של המלחמה לאחר 7 באוקטובר; ואולי חשוב מכול, הבידוד היחסי של ישראל בעקבות השתלשלות האירועים מאז ההפיכה השיפוטית ו-7 באוקטובר. אירועים אלו מדגימים כי ההמשגות המקובלות בנוגע ליחסים שבין "הפנים" ו"החוץ" של ישראל – וכמובן, גם של מדינות אחרות – דורשות מחשבה מחודשת.

עד לא מזמן, יחסי הפנים והחוץ הובנו בעזרת הכללים והנורמות הדמוקרטיים-ליברליים, מושג ריבונות מוסכם במידה רבה, ויחסי כוח קבועים למדי, ולכן הם שימשו גורמים שמציבים מגבלות ומייצרים מבנה תמריצים עבור השחקנים המקומיים. בתוך המבנה העולמי הזה, יכולנו – כחוקרים וכאזרחים – להתמקד בעיקר בגורמים המקומיים. היום החלוקה הזאת קורסת. מבחינה הגישה להבנת העולם, עלינו לבחון במקביל גם את השפעות הפנים וגם של החוץ.

מכאן נבע הצורך להציג את הפרספקטיבה של "ישראל מבחוץ פנימה". זוהי פרספקטיבה שמציעה לבנות נרטיבים היסטוריים שנקודת ההתחלה שלהם אינה מבנה החברה הישראלית ויחסי הכוח המקומיים, אלא מיקומה של ישראל במערכת הבינלאומית. היא שואלת כיצד הסדר העולמי, יחסי הכוח בין מעצמות, התלות בארצות הברית, ההון הגלובלי, שוקי היצוא, הלגיטימציה הבינלאומית, הטכנולוגיה, הביטחון והמשפט הבינלאומי, מעצבים את מה שאנו נוטים לתאר כתהליכים פנימיים של החברה הישראלית.

גיאו־כלכלה חדשה: מן הגלובליזציה הליברלית לכלכלה גושית

את השינויים הרבים שתיארתי לעיל ניתן לתאר ככינונה של גיאו-כלכלה חדשה, שבמסגרתה אנו עוברים מן העידן של הליברליזם הכלכלי לעידן של תחרות כלכלית בין-גושית, בעלת אופי של לאומיות כלכלית או ניאו-מרקנטיליזם.

במשך כשבעים שנה, מאז תום מלחמת העולם השנייה, הושתתה הכלכלה העולמית על המודל הכלכלי הליברלי. מודל זה עוצב על סמך ההנחה ששיתוף פעולה כלכלי, המבוסס על סחר חופשי של סחורות ושירותים במסגרת כללים מוסכמים ואחידים במידה רבה, מייצר רווחה מצרפית שאפשר לחלקה באופן הוגן, או לפחות סביר, ובצורה התואמת את האינטרסים החופפים של המדינות. הסחר העולמי ושיתוף הפעולה בתחומים של סחר, תנועות הון והשקעות, ואף שיתופי פעולה צבאיים, יצרו משחק סכום חיובי המשרת את כל השותפים. יציבות הסדר העולמי הליברלי התאפשרה גם בזכות ההגמוניה הצבאית והכלכלית האמריקאית, אשר העניקה לארצות הברית את היכולת להעניש את המדינות אשר נהנו מהסדר אך לא נשאו בנטל ולפצות את הנפגעים. הצמיחה המהירה בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה יצרה ערך עודף גדול דיו לייצב את התחרות בין המדינות, וגם את הקונפליקטים המעמדיים בכל אחת מהן. הסדר העולמי הליברלי שמר על יציבותו בזכות התפקוד המוצלח, בסך הכל, של כלכלת השוק, אשר גם אם לא הייתה חופשית, הפיקה מספיק רווחים, אשר ההסדרים הפוליטיים העולמיים והמקומיים חילקו באופן סביר, ותוך שמירה על יציבות יחסית של המערכת.

זה כמה עשורים הסדר הולך ומתערער, ועקב כך חלה הסלמה בקונפליקטים החברתיים בתוך המדינות ובקונפליקטים הגיאופוליטיים ביניהן. אפשר לייחס מגמה זו לכמה גורמים: קצב הצמיחה העולמי ירד, ואיתו שיעור הרווחיות. התחרות בין מדינות ותאגידים נעשתה אינטנסיבית יותר. בתנאים אלו עברה הכלכלה העולמית ממשחק סכום חיובי למשחק סכום אפס: במקום להתמקד ברווחים המשותפים שנובעים משיתוף פעולה כלכלי, מדינות מתמקדות במאבק על נתחי שוק ועל השקעות זרות. במסגרת ההיגיון החדש, ההיגיון הגיאו-כלכלי, הרווח של מדינה אחת יבוא על חשבונה של מדינה אחרת.

השינוי הזה מחזיר למרכז הדיון את הגיאוגרפיה ואת המאבקים על טריטוריה, משאבי טבע וטכנולוגיה. על פי היגיון זה, תנועות הסחר ותנועות ההון הן רק מסך דק שמאחוריו פועלים כוחות גיאופוליטיים הנאבקים על שליטה: שליטה על שרשראות ייצור, שליטה על טכנולוגיה, שליטה על משאבי טבע ועל הגישה אליהם.

במסגרת ההיגיון החדש, השיקולים המניעים את מקבלי ההחלטות בממשלות ובתאגידים אינם עוד מי מייצר בזול יותר, היכן השוק יעיל יותר, או כיצד אפשר להגדיל את הרווחה המצרפית. השיקולים הם אחרים: כיצד מדינות מגייסות את התאגידים הפועלים תחת ריבונותה כדי לפתח טכנולוגיה מהר וטוב יותר מאחרות, ומונעות את הזליגה שלה למדינות אחרות? איך המדינה, בשיתוף התאגידים הפועלים משיטחה, מצמצמת את מידת הפגיעות שלה ואת התלות שלה בגורמים שאינם בשליטתה? כיצד מדינות יכולות לפגוע בתהליכי הייצור וההשקעה המתרחשים בטריטוריות אחרות? ובאופן כללי, מה הם הכלים באמצעותם יכולה המדינה לרתום את התאגידים הפועלים תחת ריבונותה לשם קידום הביטחון והחוסן הלאומי?

ההיגיון הגיאו-כלכלי החדש מחזיר את הגיאוגרפיה, הטריטוריה והריבונות למרכז הדיון הכלכלי. ואולם הוא לא יביא בהכרח לנסיגה של הכלכלה הגלובלית ללאומיות כלכלית, פרוטקציוניזם ובדלנות. במקום זאת, סביר יותר שנראה התגבשות מחדש של גושים, בריתות ומרחבים אזוריים-אסטרטגיים. בתנאים אלו צפויה תנועה כפולה: נסיגת הגלובליזציה וארגונה מחדש במסגרת גושים שבכל אחד מהם ייווצרו מערכות סחר, שרשראות אספקה ורשתות פיננסיות שלא יהיו מבוססות על יעילות מרבית כי אם על יחסי כוח גיאופוליטיים, זהויות אזוריות, יחסי נאמנות והתמודדות משותפת עם סיכונים חיצוניים.

ההתארגנות הזאת תגדיר מחדש את הריבונות בצורתה הפורמלית ובצורתה הכלכלית. הסדר העולמי הליברלי מיסד את הריבונות הפורמלית כמוסד אוניברסלי, המקנה לכל המדינות הכרה בינלאומית בסמכותן הטריטוריאלית. מדינות בעלות עוצמה כלכלית וצבאית חלשה זכו גם הן בריבונות פורמלית, והכרה זו העניקה להן זכויות מסוימות, ממש כמו שזכויות האדם מקנות לכל אדם הגנות מסוימות, ללא תלות במצבו הכלכלי ובאזרחות שלו. בסדר העולמי הפוסט-ליברלי, כך נראה, המעמד של הריבונות הפורמלית הולך ומתערער, והחשיבות של יחסי הכוח הכלכליים והצבאיים גדלה. זו המשמעות המעשית של התערערות הכללים שהרכיבו את הסדר העולמי הליברלי.

ארצות הברית: בעלת ברית, סוכנת הסדר הליברלי וחלק מן המבנה הישראלי

התלות של ישראל במערב, ובעיקר בהון מערבי ובטכנולוגיה ונשק מערביים, היא אחד הגורמים המרכזיים שעיצבו את תהליך בניין המדינה, את יחסי הכוח שלה עם המעצמות ואת מיצובה במזרח התיכון. תהליכים אלו לא היו מנותקים מעיצוב המבנה המעמדי של החברה הישראלית. לעיתים נהוג לדבר על "הנס הכלכלי" הישראלי: כיצד הצליחה מדינה חדשה וקטנה להתפתח מהר כל כך ולהפוך למעצמה כלכלית ואף צבאית אזורית? הנס הכלכלי הזה התאפשר בזכות עשרות שנים של מה שנקרא בעבר "ייבוא הון" ולאחר מכן "סיוע כלכלי", ולימים נעשה להשקעות זרות.

את עוצמתה הכלכלית והצבאית של ישראל קשה להסביר ללא הבנת יחסיה עם המערב, ובפרט עם ארצות הברית. ארצות הברית מילאה תפקיד משתנה ומורכב בעיצוב מדיניות החוץ והדוקטרינה הביטחונית של ישראל. בתקופות מסוימות אפשרה מדינת הפטרון מרחב פעולה צבאי גדול יותר, ואילו בתקופות אחרות מילאה ארצות הברית תפקיד ממתן במדיניותה הניצית של ישראל. ההיסטוריה של יחסי שתי המדינות מלמדת כי הרחבת הסיוע של ארצות הברית לישראל – שתרם לבניין הכלכלה והכוח הצבאי הישראלי – העמיקה גם את התלות הישראלית. בתקופות אלו הצטמצמה האוטונומיה של ישראל והוכפפה לאינטרסים אמריקאיים.

מנגנון זה מסביר את הפוליטיזציה של היחסים בין ישראל לארצות הברית בשלושים השנים האחרונות ואת הקשר של יחסים אלו לפוליטיקה המקומית. ככל שגובר רצונו של הימין הישראלי לממש תפיסה רחבה של ריבונות יהודית, כך מחריפות המגבלות שמציבים לפניו וושינגטון והמוסדות הבינלאומיים. המשוואה הזאת השתנתה זמנית במהלך כהונתו של הנשיא טראמפ, בעת שנוצרה זהות אינטרסים סביב המאבק המשותף באיראן. ואולם עם דעיכת העימות חזרה ארצות הברית למלא את תפקידה כגורם ממתן.

החשש מן הפגיעה בריבונות הישראלית עקב התלות בארצות הברית הוביל את ממשלות הימין בשנים האחרונות לשאוף לפיתוח והעמקה של היחסים עם מדינות שאינן מזוהות במובהק עם האינטרסים האמריקאיים והערכים הליברליים: רוסיה, סין, הודו, ממשלי ימין במדינות מזרח אירופה ומדינות נוספות המציעות מודלים של ריבונות מוגבלת פחות על ידי מערכת המשפט, זכויות אדם או ביקורת בינלאומית.

ההרחבה של המלחמה בעזה למלחמה רב-חזיתית העמיקה שוב את התלות העמוקה של ישראל בארצות הברית. נותרה פתוחה השאלה בדבר מקומה של ישראל בזירה הבינלאומית לאחר שיתגבש הסדר העולמי הפוסט-ליברלי, הן בהיבט של אופי המשטר המקומי והן מבחינת השתלבותה במערך הגושי החדש.

ישראל והסדר העולמי הליברלי: מקור לגיטימציה ומקור מגבלה

הפוליטיקה הישראלית בשלושה וחצי העשורים האחרונים מדגימה לא רק שישראל תלויה בארצות הברית, אלא גם שיחסיה של ישראל עם ארצות הברית עברו תהליך של פוליטיזציה, ושקיימים קשרים סיבתיים בין העוצמה של המחנות הפוליטיים בישראל ומידת התלות של ישראל בארצות הברית.

עבור מחנה השמאל-מרכז הישראלי, התלות של ישראל בארצות הברית בפרט ובמערב בכלל, היא ביטוי לחוסן הישראלי ומקור העוצמה של ישראל, בתחום הכלכלי ובתחום הביטחוני גם יחד. לעומת זאת, עבור הימין הישראלי השמירה על אוטונומיה היא בעלת חשיבות רבה יותר, משום שאוטונומיה זו הכרחית מבחינתו לשם הוצאה לפועל של מדיניות חוץ שבמרכזה עומדת השאיפה להחזיק בשטחים הכבושים ואף להרחיב את השליטה בהם.

הפיצול בין הימין לשמאל בישראל בסוגיית התלות בארצות הברית והיחס לסדר העולמי הליברלי, אינו חדש. כבר מראשיתה של המדינה, היחס לסדר העולמי הליברלי היה דואלי. מצד אחד, הציונות ומדינת ישראל נולדו מתוך תנאי האפשרות שיצר הסדר הבינלאומי הליברלי, אשר ניסח את עקרון ההגדרה העצמית, המתבטא בהתעקשות על פירוק האימפריות הישנות, בקידום תהליכי דה-קולוניזציה ובהכרה בזכותם של עמים למסגרת פוליטית עצמאית. במובן הזה, הדרישה הציונית לריבונות יהודית לא הייתה חיצונית לסדר הליברלי, אלא חלק מאותו עולם מושגים פוליטי ומשפטי.

מנגד, אותו סדר ליברלי עצמו גם הציב מגבלות על מימוש הפרויקט הציוני. הוא הכיר בזכות להגדרה עצמית, אך גם ביקש להסדיר אותה באמצעות גבולות, הכרה בינלאומית, משפט בינלאומי, זכויות מיעוטים, התנגדות לכיבוש טריטוריאלי בלתי מוגבל והבחנה בין ריבונות לגיטימית לבין התפשטות כוחנית. לכן, עבור ישראל היה הסדר הליברלי בעת ובעונה אחת מקור של לגיטימציה ומקור של הגבלה. הוא אִפשר את הקמתה של ישות פוליטית יהודית, אך גם ביקש לתחום את גבולותיה, לרסן את התפשטותה ולהכפיף את כוחה לכללים בינלאומיים.

לקראת סדר יום מחקרי ופוליטי

המשמעות הרחבה של "ישראל מבחוץ פנימה" היא שיש לבחון מחדש את ההיסטוריה הישראלית לא כרצף של הכרעות פנימיות המתרחשות בתוך הקשר בינלאומי, אלא כרצף של ניסיונות לנהל ריבונות חלקית בתוך סדר עולמי משתנה. בכל תקופה היסטורית נדרשה ישראל להתמודד עם תצורה אחרת של תלות: תלות אימפריאלית, תלות בהעברות ובסיוע, תלות במעצמות, תלות בשווקים, תלות בהון, תלות בטכנולוגיה, תלות בלגיטימציה ותלות בבריתות ביטחוניות.

הגישה הזאת אינה מבטלת את אחריותם של שחקנים מקומיים; להפך, היא מחדדת את אחריותם. אם הריבונות הישראלית היא חלקית ותלויה, אזי ניהול הריבונות מחייב הבנה עמוקה של המערכת החיצונית. מדיניות אחראית אינה יכולה להתבסס על אשליה של עצמאות מוחלטת, וגם לא על קבלה פסיבית של תלות. היא צריכה להתבסס על ניתוח מדויק של מרחבי הפעולה: היכן ישראל יכולה לפעול באופן עצמאי, היכן היא תלויה, היכן אפשר להרחיב את האוטונומיה והיכן ניסיון לממש ריבונות בלתי מוגבלת עלול דווקא להחליש את הריבונות בפועל.

בעידן הגיאו־כלכלי החדש, ישראל צריכה לשאול לא רק מה היא רוצה להיות מבפנים, אלא באיזה עולם היא מבקשת להתקיים. היא צריכה לחשוב כיצד היא רואה את עצמה: האם כחלק מן המערב הליברלי? האם כמדינה יהודית־ריבונית המוכנה לשלם מחיר כלכלי ודיפלומטי גבוה תמורת שליטה טריטוריאלית? או שמא כמדינה קטנה שצריכה לנהל בזהירות את תלותה כדי לשמר את מרב האוטונומיה בתוך עולם של גושים?

---

מאמר זה נכתב בעקבות השקתה של סדרת השיחות "ישראל מבחוץ פנימה: שינויי הסדר העולמי ואנחנו", בין פרופ' אריה קרמפף וכמה מחברי קבוצת הדיון והמחקר הפועלת במכון ון ליר החל משנת 2024.