רגע גורלי

משיטוט ברחבי השיח הציבורי – החל בערוצי התקשורת וכלה ברשתות החברתיות – נראה שישנה לפחות הסכמה אחת בנוגע לבחירות הכלליות הקרבות: מדובר ברגע גורלי.

המסגור הזה לא מגיע יש מאין. אנחנו מתקרבים לסיומה של קדנציה שבה אירע טבח השבעה באוקטובר, אסון שישראל לא ידעה כמותו, ואשר במהלכה התרחשה מלחמה רב־חזיתית מול עזה, לבנון ואיראן, וכל אלה בעיצומם של קיטוב חברתי הולך ומתחזק ומאבק על צביונה של מדינת ישראל. ככל שהסדר החברתי, כפי שהכרנו אותו, הופר, כך דמיוננו הפוליטי את העתיד הלך והתערער. האם מה שנדמה היה כמובן מאליו חדל להיות כזה? איזה סדר חברתי ייבנה כאן לאחר הבחירות?

כסוציולוגית אני יודעת שקבוצות שונות פועלות מתוך עולמות משמעות שונים. את ההתנגשות ביניהן איני תופסת רק כמושא מחקר, אלא גם, ובעיקר, כסוגיה פוליטית. הרי אם יש פחד אחד משותף לכולנו, הפחד הזה הוא שהקבוצה שאנו משתייכים אליה תאבד מכוחה לטובת קבוצה אחרת, שעמדותיה מנוגדות לאלו שלנו.

ואומנם יש בכוחן של בחירות לשנות את מוקדי הכוח, אך יש לזכור כי העתיד לא יתעצב בדמותו של מחנה אחד; הוא יתהווה על בסיס היחסים בין אנשי כל המחנות. יחסים בין קבוצות מושפעים מן המאבק על הכוח אבל הם אינם מסתכמים בו. לכן, בסדרת השיחות "הקול פוליטי" ביקשתי לברר מה מעסיק קבוצות שונות בישראל לקראת הבחירות; ממה הן פוחדות, על מה הן כועסות, לְמה הן מצפות מנציגיהן בכנסת, ואילו יחסים הן יכולות לדמיין, דווקא עכשיו, עם קבוצות אחרות.

אותה עמדה ליברלית בדיוק

הניסיון להבין את עולמות המשמעות הללו נתקל במהרה בגבולות. כאשר מוישי ליפשיץ – בשיחה עם תהילה גאדו – טען שלא הוגן להאשים עריק חרדי שיושב בכלא, לא משום שהוא אינו אחראי למעשיו אלא משום שהוא אינו תופס את עצמו כאינדיווידואל, שמעתי בדבריו דרישה להשעות את ההיגיון הליברלי דווקא במקום שבו הוא חשוב לי ביותר: בתפיסת האזרחות ובאחריות הנובעת ממנה. נעתי במקומי באי־נוחות. לשם מה להתחקות אחר ההיגיון החרדי אם התרגום הפוליטי שלו מאיים על הסדר החברתי הראוי בעיניי?

פתאום חשתי כי המחויבות שלי להקשבה מאבדת את חשיבותה. הרי ההתבוננות הסוציולוגית אינה פותרת עבורי את הסוגיה הפוליטית; היא אולי אפילו מחריפה אותה. האם עליי לקבל שאדם אינו אחראי לבחירות שהוא עושה משום שהוא אינו תופס את עצמו כיחיד אוטונומי? כיצד יכולה מדינה להתקיים כאשר יש בה אזרחים שבוחרים לציית לסמכות אחרת על פניה?

אלא שאותה עמדה ליברלית בדיוק הועמדה למבחן בשיחה עם סמאח סאלימה ות'אאר אבו ראס. כאשר ת'אאר הסביר בלהט כי "ממשלות ישראל לדורותיהן היו גרועות, מפלות וגזעניות", חשבתי לעצמי שהוא מציג את הנרטיב של החברה הערבית־פלסטינית. כך שיניתי את מעמדם של דבריו: מטענה על המציאות הם הפכו לביטוי של חוויה קולקטיבית, שאותה יכולתי להכיל בלי להתנגד. אלא שת׳אאר לא רק תיאר את חווייתה של החברה שבה גדל; הוא גם טען טענה על מדינת ישראל, על הרוב היהודי ועל הסדר החברתי, שאת הגיונותיו הפנמתי גם אני.

ברגע הזה התנגשו שתי עמדות שאני מחזיקה בהן: כאזרחית ליברלית הייתי מחויבת לשמוע בדבריו דרישה לשוויון אזרחי, אך למעשה שמעתי אותם כטענה המאיימת על זהותי הלאומית ועל האופן שבו אני תופסת אותה. מול מוישי התגייסה האזרחית הליברלית להגן על גבולותיה; מול ת׳אאר הקדימה אותה תחושת ההשתייכות. מה שנוסח בידי ת'אאר כתביעה לשוויון, שאני מסכימה עימה, תורגם אצלי כחלק ממאבק בין נרטיבים לאומיים, ובתוכו מצאתי שמחויבותי לשוויון נדחקת הצידה.

"להתייחס למציאות בכבוד"

בדיעבד נדמה לי שהפער בין תגובותיי למוישי ולת'אאר אינן ביטוי לדיסוננס פרטי אלא לדיסוננס קולקטיבי, הנובע מן המתח בין המחויבות לזהותה היהודית של המדינה לבין המחויבות לעקרונות ליברליים של חירות ושוויון.

אם יש מי שחרתו על דגלם את שתי המחויבויות הללו, ואף כרתו בשמן ברית, אלו שני זרמים השייכים לקבוצות זהות גדולות יותר: הציונות הדתית הליברלית והמרכז־שמאל החילוני. בשיחה עם תהלה פרידמן ואבי שילון ביקשתי להבין על מה מבוססת הברית הזו ומהם גבולותיה האידיאולוגיים.

הברית בין הציונות הדתית הליברלית למרכז־שמאל החילוני אינה מבטלת את הפערים האידיאולוגיים ביניהם (ביחסם למקומה של היהדות במדינה ולמפעל ההתיישבות היהודי). המכנה המשותף שעליו הצביעו תהלה ואבי הוא אפוא לא הסכמה מלאה אלא נכונות לפעול יחד בתוך מגבלות המציאות, ובמידת הצורך – להתפשר או לוותר. ובלשונה של תהלה: "להתייחס למציאות בכבוד [...] ולא להיות מוכנים לסכן את קיומו של המפעל [הציוני]". במילים אחרות: פרגמטיזם.

על כך שררה בינינו הסכמה: פרגמטיזם הוא דרך פעולה, ובמובן זה אני מאמינה בכוחו הפוליטי. אבל פרגמטיזם אינו מבטל אידיאולוגיה. להפך: הוא מאפשר לפעול בתוך המציאות בלי לממש את האידיאולוגיה במלואה. גם ליברליזם הוא עמדה אידיאולוגית, ולכן השאלה שמטרידה אותי אינה אם לפרגמטיזם יש גבולות, אלא אילו גבולות מציבה לו המחויבות הליברלית; אילו עקרונות אנחנו מוכנים להעמיד למשא ומתן בשם מערכת היחסים ואילו לא? האם פמיניזם ושוויון הם קווים אדומים עבורנו? כיצד נוכל לפעול, בפרגמטיות, עם קבוצות שמתנגדות לעקרונות הללו?

ובכלל, כיצד שיתוף פעולה פוליטי, המבוסס גם על נאמנות לליברליזם, יכול להציע מענה למי שנמצאים מחוץ לברית – קרי, החברה הערבית־פלסטינית והחברה החרדית?

"זה שלנו!": בני בית, לא בעלי הבית

ואולם שאלות על שיתוף פעולה יש להפנות גם אל המחנות הנאבקים על השלטון, שהפער האידיאולוגי ביניהם קטן יותר, לכאורה. בשיחה עם מירב אהרון גוטמן ואורי מאוטנר, שעסקה במתח שבין ביקורת לנאמנות בקרב מצביעי הליכוד, ביקשתי להתחיל בשאלה בסיסית אך חשובה: מיהו הבייס הליכודי?

מצביעי הליכוד אינם קבוצה מובחנת כמו החברה החרדית או החברה הערבית־פלסטינית. בדומה לציונות הדתית הליברלית ולמרכז־שמאל הציוני, אנחנו מדמיינים אותם כקבוצה בעלת גבולות מטושטשים, שדימויה משלב מאפיינים סוציולוגיים עם עמדה פוליטית. לכן השאלה מיהו הבייס הליכודי אינה רק שאלה סוציולוגית; היא גם שאלה פוליטית: איזה סדר מבקש הבייס לשמר, ומהו הפער בינו לבין קבוצות ציוניות אחרות?

כפי שאמרה מירב, החשש מפני העברת השלטון לאופוזיציה כרוך גם במחשבה ש״הם לא ישמרו על היהדות, על המרחב הציבורי כמרחב יהודי״. במובן הזה אפשר לשמוע בנאמנות המפלגתית עמדה פוליטית המקופלת בה: המרחב הציבורי צריך לבטא את ריבונותו ואת זהותו של הקולקטיב היהודי.

אלא שכאשר החלפתה של מפלגת השלטון נחווית כאיום על צביונה היהודי של המדינה, הפסד בבחירות מקבל משמעות רחבה יותר מאובדן כוח פוליטי; הוא עלול להיתפס כאובדן השייכות והשותפות בריבונות עצמה. כיצד אפשר, אם כן, בתנאים האלה, לקיים חילופי שלטון בלי שהמחנה המפסיד בבחירות יחוש כי איבד גם את מקומו במדינה?

שאלה זו מחזירה אותי אל ההסכמה היחידה שניתן למצוא בשיח הציבורי לקראת הבחירות: מדובר ברגע גורלי. אבל דווקא כעת, מתוך הפחד על עתידנו כאן, חשוב לחזור אל הנחת יסוד פשוטה של המשטר הדמוקרטי: הבחירות קובעות מי ישלוט במדינה בארבע השנים הבאות; הן אינן קובעות למי היא שייכת.

---

המאמר נכתב במסגרת סדרת המאמרים "הקול פוליטי". את מפות הגושים ותוצאות הסקרים כולנו כבר פגשנו, אבל במסע בדרך לקלפי פועלים כוחות נוספים. סדרת המאמרים של מכון ון ליר מבקשת להתבונן במערכת הבחירות הנוכחית דרך עדשות שונות - מן הבחירה האינדיווידואלית ועד לתהליכים חברתיים וגלובליים רחבים.

לקריאת מאמרים נוספים בסדרה >