5 סרטים וסדרה: להבין את החברה הערבית בישראל

מערכת האתר | 22.11.2026 | צילום: מתוך הסרט "המבריחים"

המבריחים

אנחנו רגילים לשמוע על החברה הערבית בישראל בעיקר בהקשרים של פוליטיקה, סכסוך, אפליה ואלימות. אלה כמובן נושאים שחשבו לדון בהם, אבל הם רחוקים מלספר את הסיפור המלא. מאחורי הכותרות והנתונים נמצאת חברה מגוונת ומורכבת, עם היסטוריה, תרבות, שפה, מסורות וסיפורים אנושיים שלא תמיד זוכים למקום בשיח הציבורי הישראלי.

איך נראים חייהם של צעירים פלסטינים בתל אביב? מה אפשר ללמוד מחנות ספרים קטנה ביפו על מעמדה של השפה הערבית בישראל? ואיך מצליחים יוצרים ויוצרות פלסטינים להשתמש בקולנוע כדי לספר את הסיפור שלהם, לפעמים דווקא באמצעות הומור ואבסורד?

הקולנוע מאפשר לנו להתקרב לשאלות האלה בדרך שונה מזו שמציעים מאמרים ומחקרים. סרטים תיעודיים ועלילתיים יכולים לקחת אותנו אל תוך בתים, משפחות וקהילות, להכיר לנו אנשים שלא היינו פוגשים אחרת, ולחשוף את המתח שבין הסיפור האישי למציאות החברתית והפוליטית הרחבה.

בחרנו חמישה סרטים וסדרת טלוויזיה אחת, מתקופות שונות ובסגנונות שונים, שמציעים נקודות מבט מגוונות על חייהם של הפלסטינים אזרחי ישראל, וגם על מציאות החיים של תושבי מזרח ירושלים, שמעמדם האזרחי שונה. זו כמובן לא רשימה שמתיימרת לייצג חברה שלמה, אלא הזמנה להכיר כמה מסיפוריה דרך יצירות קולנועיות וטלוויזיוניות יוצאות דופן.

רחוב אחד בסילוואן (2025)

כמה מהסוגיות הפוליטיות וההיסטוריות הנפיצות ביותר בירושלים מתנקזות לרחוב קטן אחד בשכונת בטן אל-הווא שבסילוואן. בצדו האחד מתגוררת משפחה של מתנחלים ישראלים בבית שממנו פונתה משפחה פלסטינית, ובצדו האחר משפחה פלסטינית שנאבקת נגד פינויה מביתה. מאות מתושבי השכונה נמצאים גם הם בסכנת גירוש.

סרטה התיעודי של ביסאן טיבי מתבונן במציאות הזאת בעיקר דרך עיניהם של הילדים והילדות שחיים ברחוב. לצד העימותים, המאבק הפוליטי והחרדה מפני העתיד, המצלמה מתעכבת גם על רגעים קטנים של שגרה, משחק וחברות. כך הופך סיפור על מאבקי קרקעות, התיישבות ושליטה בירושלים גם לסיפור אנושי על ילדות בצל מציאות בלתי אפשרית.

הסרט, שהשתתף בחממת הקולנוע לפיתוח יצירה תיעודית במכון ון ליר, הוקרן במכון בפברואר 2026. בעקבותיו פרסמה יהודית אופנהיימר, מנכ"לית עמותת עיר עמים לשעבר, את המאמר "קהילות תחת גירוש בסילוואן", המרחיב על המאבק של תושבי השכונה.

המבריחים (2025)

מה קורה כשבחור צעיר מיפו מנסה לעזור לדודו לנהל חנות ספרים בערבית? לא בהכרח מה שציפיתם.

במרכז הסרט התיעודי של טוני קופטי ויניב ברמן עומדים קופטי עצמו ודודו, מישל אלרהב, בעל חנות ספרים ובית קפה ביפו. מה שמתחיל כהצעה לשותפות עסקית הופך למסע בעקבות מקומה של השפה הערבית בישראל. למה כל כך קשה לייבא ספרים בערבית? מה לומדים תלמידים ערבים בבתי הספר? ומה קרה לספריות ולאוספי הספרים שהיו ביפו לפני 1948?

דרך שלל שיחות, מפגשים וסיטואציות מפתיעות ומשעשעות, "המבריחים" חושף את הקשר העמוק שבין שפה, תרבות וזהות לאומית. הוא גם מזכיר לנו שהמאבק על מקומה של השפה הערבית לא מתנהל רק במוסדות רשמיים כמו בתי המשפט ובכנסת, אלא גם במרחב היומיומי יותר, כמו חנויות ספרים וכיתות לימוד.

הסרט השתתף בחממת הקולנוע של מכון ון ליר והוקרן במכון ביולי 2025. בעקבות ההקרנה פרסם פרופ' יונתן מנדל, עורך משנה של סדרת הספרים "מכּתוּב" ומנהל חוג המתרגמים,  את המאמר "מי מפחד מספרים בערבית?" והביא זווית נוספת לסיפור זה.

לא פה, לא שם (2016)

שלוש צעירות פלסטיניות חולקות דירה בתל אביב. לילא היא עורכת דין שמבקשת לחיות את חייה בלי להתנצל, סלמה היא ברמנית ותקליטנית שמסתירה ממשפחתה את נטייתה המינית, ונור היא סטודנטית דתייה שמנסה למצוא את דרכה בתוך מערכת ציפיות משפחתית וחברתית נוקשה.

סרט הביכורים של הבמאית מייסלון חמוד לוקח אותנו אל סצנת הצעירים הפלסטינית בתל אביב, ומציג מציאות שלא זוכה לייצוג רב בקולנוע הישראלי: נשים ערביות צעירות שמנהלות חיי אהבה, חברות, עבודה ובילויים, ומתמודדות לא רק עם מעמדן כמיעוט לאומי בישראל אלא גם עם המוסכמות של החברה שבתוכה גדלו. אמנם הסרט יצא לפני עשור, אבל הוא עדיין מצליח להיות רלוונטי בייצוג שלו. מדובר סרט סוחף, מצחיק וכואב, שעוסק בחופש אישי, במגדר, במסורת ובשייכות. הוא מצליח להראות כיצד גם עיר שנתפסת כמרחב ליברלי ומשוחרר אינה בהכרח מקום שבו צעירות פלסטיניות יכולות להרגיש שייכות באמת.

הסרט זכה בפרסים בפסטיבלים בארץ ובעולם, ועורר דיון ציבורי נרחב על מעמדן של נשים, על זהות פלסטינית ועל גבולות החופש בחברה הערבית בישראל.

המושל (2024)

בין הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 לביטול הממשל הצבאי בשנת 1966, חיו מרבית אזרחיה הערבים תחת משטר של הגבלות תנועה, פיקוח ושליטה צבאית. התקופה הזאת, שהותירה חותם עמוק על היחסים בין המדינה לאזרחיה הערבים, אינה מוכרת לרבים בציבור הישראלי.

סרטה התיעודי של דנאל אל-פלג ניגש אל הפרק ההיסטורי הזה, באופן מפתיע, מזווית אישית במיוחד: סבה של הבמאית, צבי אל-פלג, היה מושל צבאי בתקופה ההיא. כשהייתה חיילת, היא ערכה איתו ריאיון לעיתון "במחנה", אך פרסומו נאסר בידי הצנזורה הצבאית. שנים לאחר מכן היא חוזרת אל הריאיון ויוצאת לחקור את תפקידו של סבה ואת המנגנון השלטוני שהיה חלק ממנו. היא מגלה דברים רבים שלא ידעה, גם עליו וגם על עבודתו.

דרך סיפור משפחתי, חומרי ארכיון ועדויות, הסרט חושף את מנגנוני השליטה שהופעלו על האזרחים הערבים בישראל ואת השפעתם על חייהם. בה בעת הוא מעלה שאלות מטרידות על זיכרון, אחריות והיכולת להפריד בין האדם הקרוב והמוכר לבין מעשיו במסגרת תפקידו הציבורי.

"המושל" השתתף בחממת הקולנוע של מכון ון ליר, זכה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים 2024 והוקרן במכון במסגרת סדרת ההקרנות "איך הגענו הנה? מבט תיעודי על הסכסוך". הסרט זמין לצפייה בשידור ובשירות ה-VOD של yes דוקו.

כרוניקה של היעלמות (1996)

עוד לפני שהפך לאחד היוצרים הפלסטינים המוכרים בעולם, ביים אליה סולימאן את סרט הביכורים הייחודי הזה, שנע על הגבול שבין קולנוע תיעודי לעלילתי, בין יומן אישי לסאטירה פוליטית.

סולימאן, שמגלם בסרט גרסה של עצמו, חוזר למולדתו לאחר שנים של היעדרות. הוא משוטט בין נצרת לירושלים, פוגש את בני משפחתו ומתבונן במציאות שסביבו. במקום עלילה מסורתית, הסרט מורכב מרצף של אפיזודות קצרות, חלקן מצחיקות עד אבסורד וחלקן מטרידות, שמתארות את חיי היומיום של פלסטינים בישראל.

הגיבור הכמעט אילם של סולימאן מתבונן בעולם שסביבו במבט שקט, מרוחק ואירוני. דרך מפגשים מקריים ושיחות משפחתיות הסרט מצליח לומר הרבה על תחושות של זרות, שייכות וזהות, ועל היחסים בין הפלסטינים לבין המדינה שבה הם חיים.

"כרוניקה של היעלמות" הוא אולי הסרט הפחות נגיש ברשימה מבחינה קולנועית, אבל גם אחד המקוריים שבהם. הוא זכה בפרס סרט הביכורים הטוב ביותר בפסטיבל ונציה והיה נקודת הפתיחה לקריירה הבין-לאומית של סולימאן.

לצפייה בסרט בארכיון הסרטים הישראלי (בתשלום) >

התסריטאי (2015)

את סייד קשוע רובנו מכירים בזכות הספרים, הטורים העיתונאיים וסדרת הטלוויזיה המצליחה "עבודה ערבית", שהציגה בהומור את המפגש הטעון בין יהודים לערבים בארץ. אבל ב"התסריטאי", הסדרה שיצר וכתב בשנת 2015, הוא לקח את ההתבוננות הזאת צעד נוסף פנימה, אל החיים האישיים והמשפחתיים של יוצר פלסטיני-ישראלי שמתקשה למצוא את מקומו.

גיבור הסדרה, כאתב, בגילומו של יוסף סוויד הנפלא, הוא תסריטאי מצליח שנקלע למשבר אישי ומקצועי. הוא מתמודד עם קשיים בחיי הנישואים, ביחסים עם ילדיו ובהמשך הקריירה שלו, ובמקביל עם הציפיות שמופנות אליו כיוצר ערבי בחברה היהודית. האם הוא יכול לכתוב פשוט על החיים שלו, או שהוא נידון לעסוק תמיד בסכסוך וביחסים בין יהודים לערבים?

"התסריטאי" מטשטשת בכוונה את הגבולות שבין הביוגרפיה של קשוע לבין הסיפור הבדיוני של הגיבור שלה. היא מציעה מבט אירוני, לעיתים קודר ולעיתים מצחיק מאוד, על החיים של בני מעמד הביניים הערבי בישראל, על הצלחה ושייכות, ועל המחיר האישי של הניסיון לחיות בין עולמות.

זו סדרה שמצליחה לומר משהו חשוב על החברה הערבית דווקא משום שהיא אינה מסתפקת בסיפור על "החברה הערבית", אלא מספרת על אדם אחד, על משפחתו ועל משבריו, שהם גם ייחודיים לו וגם אוניברסליים לחלוטין.

הסדרה זמינה לצפייה במלואה באתר של תאגיד השידור הציבורי>

---

למאמר: להבין את המזרח התיכון דרך חמישה סרטים וסדרה>

למידע נוסף על חממת הקולנוע לפיתוח יצירה תיעודית>

הצטרפות לרשימת התפוצה