בלדי שיק: ביוגרפיה פוליטית וגבולות טעם המקום בישראל/פלסטין

"לגרמנים יש ב.מ.וו, לנו יש שמן זית בלדי" (נאסר אבו פרחה, פרויקט כנען־פלסטין).

"במטבח המסעדה ומבעד לויטרינה הצבעונית, אנחנו מוסיפים את השיק אל הבאלאדי" (ארז קומרובסקי, מסעדת באלאדי שיק).

מה בעצם אומרת המילה "בלדי"? האם אפשר לתרגם אותה, או שמא עצם הניסיון לתרגם מערער את משמעותה? לכאורה "בלדי" הוא תיאור פשוט של דבר "מקומי" או "מסורתי", אך מאחורי המושג הזה מסתתר סיפור מורכב על יחסי כוח, קולוניאליזם, אותנטיות, זהות, גלובליזציה וגבולות. הבלדי מציין קשר אינטימי לאדמה, לחקלאות ולמורשת המקומית, אך הוא גם מגלם את המתח בין ילידיות למודרניות, בין התנגדות לניכוס. "בלדי" בערבית פירושו "של הארץ" או "של המקום", אך בתרבות הקולינרית הישראלית והפלסטינית בנות זמננו צבר המושג שכבות של משמעויות, רגשות וייצוגים של יחסי כוח והתנגדות. זהו מושג הנע בין מסורות חקלאיות מקומיות לשיחים קולינריים גלובליים, בין התנגדות קולוניאלית לניכוס תרבותי, מדוכני הירקות בשוק ואדי ניסנאס ועד למדף מוצרי המזון התעשייתיים והממותגים במרכולים, בין חלקות חקלאיות בגדה המערבית למסעדות שף בתל אביב, ובין המרחבים החברתיים הפוליטיים לאלה התרבותיים, האסתטיים והצרכניים.

מחקרנו נע בעקבות הבלדי: מהחציל הבלדי מבַּתִיר ועד למנות עם רכיבים "בלדיים" המוגשות במסעדות שף בפלסטין, בישראל ובעולם. הוא בוחן כיצד חומרי גלם, טעמים ודימויים נעשים נשאי זהות, ופורש את הביוגרפיה הפוליטית של קטגוריה חקלאית־קולינרית המתעצבת ומשתנה בהתאם להקשר הקולוניאלי־התיישבותי שבו היא נטועה.

מבחינה היסטורית, הבלדי נולד מתוך הבחנה בין מקומי לזר. כבר במזרח התיכון של ימי הביניים הוא שימש לתיאור מוצרים "של המקום". לרוב הכוונה הייתה למוצרים פשוטים או נחותים, כאלה שצורכים אותם בלית ברירה, אולם עם עליית הלאומיות נעשתה המקומיות סמן של אותנטיות, של ילידיות ושל גאווה מקומית הניצבת מול ההתמערבות הכפויה. בחברה הפלסטינית החל הבלדי להתגבש כחלק משיח של ריבונות חקלאית ומאבק קולוניאלי המעמיד את הפלאח כסמל פוליטי. תהליכי המודרניזציה והנישול הפכו את גידול הירקות, הפירות והדגנים הבלדיים לאקט של עמידה וקיום, במיוחד בעיתות משבר. גידול וצריכה של מלפפון בלדי בתקופות סגר או מלחמה שימשו כפרקטיקה יומיומית של "צומוד" והפכו ללא פחות מהצהרה פוליטית. כך עוּגן הבלדי בתוך מסגרות שיח ופרקטיקות הישרדות והתנגדות של מי שנאחזים באדמתם גם כשהגבולות משתנים ומתערערים.

בד בבד, החברה היהודית-ישראלית אימצה את הבלדי מתוך תשוקה לילידיות. עוד לפני הקמת המדינה נעשה הבלדי שם נרדף לאותנטיות מקומית ולשורשיות מדומיינת – אותן אותנטיות ושורשיות שהיו כה חסרות למהגרים היהודים שהגיעו מאירופה. כמה עשורים מאוחר יותר, על רקע תהליכים מואצים של ליברליזציה כלכלית, גלובליזציה תרבותית וצמיחה של תרבות הצריכה שהתגלמו בין השאר בהתפשטותן של רשתות המזון המהיר, הפציע הבלדי שוב – הפעם כפנטזיה אוריינטליסטית על מזרח תיכון חדש, וגם כחלק ממגמה גלובלית של חיפוש אחר אותנטיות בעולם המקדש מהירות, יעילות והאחדה. הוא נטען במשמעויות של טעם ייחודי ומובחן, והתחבר לדור חדש של שפיות ושפים ישראלים שראו בּמקומיוּת אתגר קולינרי. כך, מסעדות שף בתל אביב החלו מציגות תפריטים מתוחכמים ובהם מנות כמו "תרד בלדי עם חלמון מאודה וריג'לה", "טרטר אינטיאס על כרוב בלדי שרוף" או "משמש בלדי מיסטיקאווי עם ג'יבנה חלוטה". במגדל עזריאלי, ארז קומרובסקי – מהטבחים המזוהים ביותר עם שיח "המטבח הישראלי החדש" – השיק מסעדה בשם "באלאדי שיק״. תפריט המסעדה (שנסגרה בסוף 2024) כלל בין השאר סלטים עם פקוס בלדי ו"המבורגר בלדי מקומי" בלחמניית בריוש עם איולי זעתר.

אבל הבלדי אינו נטמע בקלות בתרבות היהודית-ישראלית ואינו מתורגם בקלות, היות ששחקנים מסוימים מביעים הסתייגות מהשימוש שנעשה בו, הן בשל  השימוש הרב בו והן מתוך מודעותם לניכוס התרבותי שהמושג מייצג. הבלדי נע אפוא בין ידיים ובין לשונות, בין דמיון של מקומיות למאבק ריבוני. האופן שבו הוא חוצה הלוך ושוב בין שדות חברתיים לא רק מבטא תהליך של חילופי תרבויות, אלא גם מעיד על גבולות ופרקטיקות של יצירת שייכות.

מחקרנו, המבוסס על עבודת שדה רחבת היקף שנערכה בשנים 2021–2024 וכללה ראיונות, תצפיות וניתוחי תוכן, מתאר את התחדשותו של הבלדי בישראל/פלסטין כמושג המשמש למאבק פוליטי, כמרכיב תרבותי-אסתטי וכמותג כלכלי. בלב החקירה שלנו עומדת ההנחה שלמושגים יש היסטוריה גם כשנדמה כי הם א-היסטוריים, טבעיים ועובדתיים. אנו בוחנים את ההיסטוריה של הבלדי ומראים כי משמעויות המושג משתנות ומתפתחות באופנים שחושפים את המצב הקולוניאלי-התיישבותי כאזור מגע, שבו ההיות-יחד – גם כאשר הוא כפוי ואינו שוויוני – משפיע על הזהויות המרחביות בדרכים מורכבות שאינן צפויות מראש.

כך, באופן מעניין ואולי מפתיע, אפשר לראות שהשיק של הבלדי – תוצר המסעדות התל-אביביות – התגלגל בחזרה לשיח ההתנגדות הפלסטיני, במה שניתן לכנותו "בלדיזציה של השיק": צעירים, יזמים וחקלאים מאמצים את השיח הגלובלי של קיימות, חזרה לטבע וסחר הוגן, אך טוענים אותו במשמעויות פוליטיות מקומיות. כפי שהגדיר זאת אחד השחקנים הפלסטינים האקטיביסטיים, "הם לא יכבשו לנו את הקיבה והצלחת".

גם במישורי הפוליטיקה האקולוגית מתגלה הבלדי, בהקשר של משבר המגוון הביולוגי. יש מי שמציעים קריאה רדיקלית שלו בתגובה למגמות קולוניאליסטיות המחוללות, לטענתם, "נכבה סביבתית"; אלה רואים בבלדי אמצעי למאבק בחקלאות תעשייתית וקולוניאלית. אחד מבני השיח המתוארים במאמר טען: "אתם [היהודים-ישראלים] תלמדו אותנו מה זה מקומי? מה זה אורגני? אנחנו נלמד אתכם. תמיד היינו בלדיים". והבלדי אף נושא ממד כלכלי חדש: יזמים פלסטינים מתרגמים אותו לשפה של סחר הוגן ואתנו-יזמות. במילותיו של אחד המרואיינים המנהל פרויקט מסחרי גלובלי של קידום חקלאות הוגנת פלסטינית, "לגרמנים יש ב.מ.וו, לנו יש שמן זית בלדי". החברה שהוא מנהל (הנקראת "Canaan") משווקת תוצרת פלסטינית אורגנית לשוק העולמי, אך גם מנסה לשמר את הזיקה לאדמה ולמורשת. כך, הבלדי מתגלה כקטגוריה דינמית המגשרת בין עולמות – בין ידע מסורתי לידע מדעי, בין התנגדות מקומית לשווקים גלובליים, ובין שורשיות ילידית לסחורות של זהות.

לסיכום, הבלדי הוא מושג שאינו ניתן לתרגום; הוא מסמן שייכות ואותנטיות, אך גם מצביע על עמימות ועל מתח בין מרכז לפריפריה. נוסף על כך, זהו מושג גבול – כזה שמתקיים תמיד על התפר שבין עולמות: בין "כאן" ל"שם", בין "אנחנו" ל"הם". הגבוליות של הבלדי אינה רק לשונית כי אם גם פוליטית ומטפורית, שכן דרכה מתגלים יחסי התלות, החיקוי והעימות שבין ישראלים לפלסטינים.

במובנים אלה, הבלדי אינו רק ביטוי ל"טעם המקום". זהו מושג טעון של כוח, זיכרון, יחסי גומלין וקנאה הדדית. הוא נולד מתוך יחסי קולוניאליזם והתנגדות, אך חורג מהם ונע בין ילידיות פרפורמטיבית לניכוס מתמשך. הבלדי משמש גורם מגשר, אך גם זירת מאבק תרבותי, בין פלסטינים המבקשים לעגן בו ריבונות של מקום ובין ישראלים-יהודים המבקשים לרכוש באמצעותו תחושת זהות וילידיות. הוא נותר בלתי מתורגם ובלתי ממוסד (לעומת קטגוריות כמו "טרואר", הניתן למיפוי או "אורגני", המעוגן בחוק), נודד בין התנגדות למיתוג, בין אותנטיות לאופנתיות. ובתוך התהליכים האלה, כל צד מזהה בו את מה שחסר לו: תחושת שורשיות, ביטחון או שייכות. דוגמה קיצונית לכך אפשר למצוא ב"מאחז הבלאדים", נקודת התנחלות אלימה המתפארת בהיותה המאחז "הכי אותנטי שאפשר". בחירתם זו של המתנחלים לאמץ את המושג בלדי ממחישה כיצד גם כיום אין מילה בעברית לאותנטיות מקומית. בסוף כל משפט שאומרים בעברית יושב ערבי עם פקוס.

***

את המאמר המלא שפורסם בגיליון 62 של כתב העת תיאוריה וביקורת אפשר לקרוא כאן. הגיליון זמין לרכישה בחנות הספרים של ההוצאה לאור.