מאחורי האבן הירושלמית: סיפורה של שכונת גילה
לקראת הקרנת הסרט "חוק האבן" אנחנו מפרסמים קטע מספרו של מריק שטרן "כיכר החתולות: מסע אל התת מודע הירושלמי".
---
בשנת 1984 אבא שלי שלח להורים שלו במוסקבה תמונה ובה הוא, אחותי פולינה ואני עומדים מחובקים ומחייכים בחצר הפנימית שלנו ברחוב ליש 404 על 4 בשכונת גילה. בגב התצלום נכתב: "החצרות יפים מאוד, אפשר לראות נופים מדהימים דרך הקשתות בין הבתים. בשבתות אנחנו לפעמים פשוט יוצאים לטייל ביחד בחצרות שלנו".
הדירה שלנו שכנה בבניין שעמד פחות או יותר בקצה השכונה, סמוך לוואדי שחצץ בינה לבין העיירה הפלסטינית־נוצרית בית ג'אלה. אחת הסיבות לכך שאמא שלי בחרה בדירה הזו הייתה הנוף. מהמרפסת שלנו ראו את הרכס שמעבר לוואדי, רכס הר גילה. זה היה נוף פסטורלי, טרשים וטרסות בסגנון הרי ירושלים, ובפסגה יכולנו לראות את המבנים הקטנים של בית ספר שדה הר גילה, כמה ברושים בולטים ואנטנה של בסיס צבאי. ממזרח נראו המבנים הראשונים של בית ג'אלה. לכיוון מערב, באמצע המדרון, עמד מבנה אבן גדול יחסית, בנוי כמבצר אבן עם גג רעפים גדול ומוקף מטעים של גפנים וזיתים – מנזר כרמיזן.
על שכונות הבריח ושכונות הטבעת
אחרי מלחמת ששת הימים וסיפוח השטחים שנקראים מאז "מזרח ירושלים", ממשלת ישראל השיקה בעיר פרויקט בנייה והתרחבות ששינה את פניה לעשורים הבאים. משרד השיכון הקים 12 שכונות יהודיות במזרח ירושלים, ואלו כונו "שכונות הבריח" ו"שכונות הטבעת". שכונות הבריח – רמת אשכול, מעלות דפנה, גבעת המבתר והגבעה הצרפתית – הוקמו ב־1968 במטרה לייצר רצף בנוי של שכונות יהודיות בין מערב ירושלים בגבולות 1949 להר הצופים (שנותר כמובלעת בשטח הירדני אחרי מלחמת העצמאות). שכונות הטבעת – גילה, נווה יעקב, רמות, תלפיות מזרח, פסגת זאב ובשנות האלפיים גם הר חומה ורמת שלמה – היו פרויקט הרבה יותר שאפתני ודרמטי, ובמסגרתו הוקמו שכונות ענק (בין 20 ל־40 אלף איש בכל שכונה – גודל של עיר קטנה בישראל) בשטחים הריקים שבין הכפרים והשכונות הפלסטיניות שסבבו את ירושלים וסופחו לעיר.
השכונות הוקמו ממניעים גאו־פוליטיים מובהקים ומתוך אינטרס ליישב את העיר המזרחית בכמה שיותר יהודים ובכך לשמור על רוב יהודי בעיר ולמנוע כל אפשרות לחלוקתה בעתיד. אולם חלק גדול מדיירי השכונות הללו כלל לא היו מודעים לכך שהן נמצאות מעבר לקו הירוק. אחת הסיבות לכך הייתה שמזרח ירושלים סופחה לישראל שלושה שבועות לאחר מלחמת ששת הימים, והחוק האזרחי הוחל על כל השטחים החדשים שנוספו לעיר. מי שגר בשועפאט או בפסגת זאב היה נתון למרות השלטון האזרחי בישראל באופן דומה לכל אזרח ישראלי אחר, לעומת ההתנחלויות האידאולוגיות בשאר שטחי הגדה המערבית שתושביהן היהודים (כמו הפלסטינים) סרו למרות המינהל האזרחי של צה"ל. אולם עבור הפלסטינים, ולמעשה רוב מדינות העולם, גילֹה ויתר שכונות הבריח והטבעת היו ועודן התנחלויות שהוקמו מעבר לקו הירוק כחלק ממהלך רחב של ייהוד הגדה המערבית. הפער הזה בקריאת המציאות הפוליטית בין פלסטינים ויהודים שחיים בירושלים עובר כחוט השני כמעט בכל הסוגיות הפוליטיות המהותיות של העיר.
האמת היא שהדקויות הלגאליות לא באמת העסיקו את המשפחה שלנו, ונראה לי שגם לא את השכנים שלנו. מי שהתיישב בשכונות האלו היו בעיקר משפחות מעמד הביניים שחיפשו דיור בר השגה או רצו לעבור מדירה ישנה לדירה מודרנית. אף אחד לא עבר לגור בגילה או ברמות בשביל "לחזק את הנוכחות היהודית ביהודה ושומרון" או "לייהד את מזרח ירושלים". ההורים שלי, למשל, כמו כל מי שברח מהדיקטטורה הסובייטית, הגיעו לארץ בלי שקל בכיס, אז גם לא היה לנו כלל הון ראשוני. ובכל זאת, אבא שלי הצליח לגרד 5,000 דולר מגמ"חים שונים ומשונים ועל יתר התשלום לקחנו משכנתא ל־30 שנה. באותם ימים זה הספיק לדירת 4 וחצי חדרים בגילה.
כמו בלון הקשור בחוט
טדי קולק התנגד לבניית שכונות הטבעת, אבל לא העניין הפוליטי הפריע לקולק, אלא ההבנה שמדובר בשיבוש של הסדר האורבני. לעיר סופחו שטחי עתק, נבנו בה שכונות ענק, ותוך עשור אחד היגרו אליה עשרות אלפי תושבים מרחבי הארץ והעולם – וכל זאת על בסיס תשתית מס רעועה ומצומצמת ומבנה ארגוני־מוניציפלי שקרס תחת העומס. השכונות החדשות כונו בלעג "שכונות הבלון", כיוון שבפועל חלק מהן, כמו גילה, רמות ונווה יעקב, היו מרוחקות מאוד מהעיר וחוברו אליה רק באמצעות כביש עורקי אחד – כמו בלון הקשור בחוט.
יותר מזה, המרחק העצום של השכונות החדשות ממרכז העיר המסורתי פגע בתפקוד שלו והביא לבסוף לשקיעתו ולהפיכתו ממרכז העיר לאזור שוליים. שכונות הטבעות התבססו על 95% שטחי מגורים, עם תשתית מסחר מצומצמת מאוד, ללא תעסוקה, תרבות ופנאי פרט למתנ"סים המקומיים. ברבות הימים לא הייתה ברירה אלא לפתח מרכזי עסקים משניים – קרובים יותר לשכונות אלו – אזורי התעשייה הר חוצבים, תלפיות וגבעת שאול, קניון מלחה והגן הטכנולוגי. בשנות האלפיים צצו גם קניונים קטנים כמעט בכל שכונה. כל אחד מהם היה מכה נוספת בשק האגרוּף הבלוי שהיה מרכז העיר של ירושלים.
בראש קבוצות האדריכלים שתכננו את גילה עמד אברהם יסקי, מבכירי האדריכלים שפעלו בישראל באותה תקופה. יסקי ואנשיו קיבלו לידיהם שטח עצום בגודל של 3,000 דונם – קרקעות שהופקעו בזריזות, חלקן מבעליהן הפלסטינים, בטרם שקעו ענני האבק של מלחמת ששת הימים. זה היה מגרש משחקים ענק שבו ניתנה לאדריכלים אפשרות ליישם כמה מהתפיסות המתקדמות של אותה תקופה. השנה הייתה 1971, ולנגד עיניהם כבר עמדו כמה לקחים שנלמדו מהטעויות שנעשו בשיכונים הזולים של עיירות הפיתוח ומהניסיון הכושל ליישם את הקונספט של "עיר הגנים" בפריפריה הישראלית. למשל, שכונת קריית מנחם בדרום־מערב ירושלים נראתה על הנייר כמו שכונת גנים ירוקה ונעימה, עם בנייני דירות מודרניים הפזורים בינות ירק ופארקים. בפועל, קריית מנחם ודומותיה, שנבנו בחופזה מחומרים זולים, הפכו למקבצים של שיכוני רכבת מוזנחים שהזדקנו מהר ורע, ובמקום פארקים וגינות היו כבישים, שטחי בוּר ומעט מעט מדי מהמצרך החשוב ביותר במזרח התיכון – צל. את כל זה יסקי וחבריו כבר ידעו אז כשניגשו לתכנן את גילה. עבורם זו הייתה פלטפורמה נהדרת למקצה שיפורים באדריכלות הדיור הציבורי בישראל ופוטנציאל נהדר לפרסים ולהכרה בינלאומית.
השכונה נבנתה בצורה של האות שי"ן על רכס מדרום לירושלים. כל קבוצת אדריכלים קיבלה חלק מהשי"ן, ולכן יש בשכונה כמה תצורות אדריכלות, שלכולן משותפים ארבעה מאפיינים: שימוש מופרז באבן ירושלמית, מתחמים סגורים שפונים פנימה אל חצר משותפת, כבישים רחבים מאוד שחתכו את השכונה לאורכה ולרוחבה ושימוש נרחב במעברי אבן מחופים ובשתות. השפה האדריכלית הייתה ברורה – זו שכונה ירושלמית שתזכיר גם למי שלא רוצה בכך את העיר העתיקה וסמטאותיה הפסטורליות. כלומר שגם פה, למרות המרחק המופרז מלב העיר ההיסטורית, זו ירושלים. ההתכנסות פנימה נועדה ליצור תחושת קהילתיות, והמתחמים נסגרו לתנועת רכב במטרה לאפשר הליכתיות וליצור שפע שטחים ירוקים להנאת הקהילה. על הנייר מדובר בעקרונות לא רעים.
אבל האמת היא שבמקרים רבים התוצאה הייתה מונוטונית, נוקשה וכבדה. לא רק בגלל התכנון המתארי המוכן מראש, מלמעלה למטה, אלא גם בגלל האבן הירושלמית – זו שנועדה לתת לשכונות את הזהות הירושלמית, אבל ברגע שנכנסה לתבניות סכמטיות וחזרתיות של בלוקים, מעברים, חצרות ושערים הפכה למסה משעממת ומדכאת.
אנחנו גרנו באחד מהמתחמים האייקונים של השכונה – המתחם של סלו הרשמן. בנייני המגורים עוצבו כחומות בצורות סביב חצר פנימית רחבה, והאלמנט הידוע ביותר במתחם היה החיבור בין הבלוקים בצורה של קשת גבוהה שיצרה מעין שער ענק שדרכו נכנסו ויצאו הדיירים. האלמנט הקשתי חזר על עצמו גם בחלונות הסלון שפנו לצד החיצוני של המתחם ועוצבו כחצי עיגול. המתחם הוקף, כמו יתר המתחמים, בשתי שכבות של אספלט – חגורה של כבישי שירות וחגורה נוספת של כבישים עורקיים שחיברו בין חלקי השכונה.
לזכות התכנון של הרשמן יש לציין שאכן המתחמים הסגורים לתנועת רכב יצרו מרחבים גדולים ובטוחים מאוד של הליכה חופשית לילדים. מבחינת ההורים זה היה פתרון מצוין – הילדים שיחקו במרחבים פתוחים ובטוחים שנצפו היטב מהחלונות ומהמרפסות של הדירות במתחם. כמו כן, הכניסות לבניינים היו מתוך השטח הפנימי ולא מבחוץ, והחיבור הרצוף וההדוק בין הבלוקים שנבנו סביב חצר מרכזית יצר מרחב משותף עבור הדיירים, בסגנון שכונות החצר המסורתיות של ירושלים.
השטחים הפתוחים הרבים כמו הזמינו אירועים קהילתיים ושכונתיים. בפועל, התוכניות לא התממשו. אני לא ממש זוכר אירוע קהילתי שהתקיים במרחבים הציבוריים המשותפים בשכונה שלנו. אולי זה היה בשל ההרכב ההטרוגני מדי של תושבי השכונה, שנראה לפעמים כאילו הוא יצא מברושור של הסוכנות היהודית. בכניסה שלנו גרו זוג זקנים מתוניסיה, עולים חדשים מקנדה, עוד משפחת עולים מברית המועצות כמונו, זוג משפרי דיור מהקטמונים ומשפחה שהגיעה מארגנטינה. בבלוק ממול, מעבר לכביש, היה ריכוז של משפחות משת"פים. הערבוב הזה היה חביב למראה מן החוץ, אבל בפועל לא נוצרה קהילה אלא אוסף של אנשים מכל מיני מקומות שחיו בעולמות חברתיים מקבילים, ועבור רבים מהם השכונה הייתה לא יותר מתחנת מעבר.
גילה, כמו רבות משכונות הטבעת של ירושלים, הזדקנה לא טוב, עם בעיות עומק מורכבות מאוד לפתרון. השכונה הייתה ועודנה תלויה לחלוטין בעיר הפנימית כמעט לכל צורך שאינו שינה, ותושביה לא הצליחו לשמור אותה מטופחת ונעימה. נוסף על כך, מיקום השכונה בתפר הצמוד והכואב שבין ירושלים לשטחים הפך אותה לחומת המגן הפגיעה של ירושלים – רק בלי האידיאולוגיה, תשומת הלב והתקציבים שניתנו בדרך כלל למגורים במקומות כאלה.
בין חומות וגדרות
עזבנו את השכונה בשנת 1994. כעבור שש שנים ניחתה עליה האינתיפאדה השנייה. הבתים ברחובות שפנו לוואדי הפכו למטווח נוח לצלפים פלסטינים מבית ג'אלה, וחומת בטון הוקמה לאורך כל רחוב מרגלית. הגישה לוואדי נחסמה. כעבור כמה שנים מישהו החליט שחומת בטון אפורה היא מחזה מדכדך מדי וצייר עליה דימוי כמעט מדויק של הנוף המוסתר. זה יצא כמעט יפה, אבל גם מאוד עצוב. לימים הוסרה חומה זו לטובת חומה גדולה ומבוצרת במורד הוואדי – גדר ההפרדה. כך או אחרת, חומות בטון וגדרות כיערו את הנוף הפסטורלי של ילדותי. אבל בשלב הזה אנחנו כבר גרנו בגבעת הוורדים, בשכונת רסקו, מעוז מעמד הביניים הירושלמי, ואת השוליים האפורים והמדממים של העיר השארנו מאחור.
מה שנבע מהיגיון פוליטי ולא אורבני נגמר ככישלון פוליטי ואורבני. בסוף שנות התשעים' גרו בשכונה 40 אלף איש, כיום גרים בה 32 אלף. ההידרדרות הדמוגרפית של השכונה החלה בזמן האינתיפאדה השנייה, בעת שהפכה באחת לאחד האזורים הפגיעים והמסוכנים בעיר עקב צליפות מדרום. אל הוואקום הדמוגרפי נכנסה אוכלוסייה חדשה – חרדית. כיום האוכלוסייה החרדית מהווה רשמית 15% מאוכלוסיית השכונה (בפועל כנראה יותר), מה שהופך את השכונה למוקד חדש של מאבק בין חילונים וחרדים על אופי המרחב הציבורי והפעילות בשבת. בנוסף, תוכניות ענק לפינוי-בינוי עומדות להחליף באופן טוטאלי את הנוף הבנוי של השכונה. שכבה שלמה של עידן אדריכלי, שאפתני ויומרני, עומדת להתחסל לטובת שכבה חדשה – מגדלי אבן ענקיים, שסביר להניח שגם הם לא יזדקנו בכבוד. למרות שלא נהניתי לגור במתחמים האייקונים שבנו בגילה, אין בי שמץ של שמחה על המחיקה שלהם. כל שכבה בנויה שנמחקת בירושלים, ללא שימור ראוי, נדחקת באלימות אל תת המודע העירוני.
---
ד"ר מריק שטרן הוא גאוגרף עירוני־פוליטי. עיקר עיסוקו: חקר ערים בְּסכסוך ויחסים בין קבוצות בַּמרחב. עמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים. ספרו "כיכר החתולות: מסע אל התת מודע הירושלמי" יראה אור בקרוב.
סרטה של דנאי אילון "חוק האבן" הוקרן במכון ון ליר בירושלים ביום שני, 29.9, בשעה 18:30. לאחר ההקרנה התקיים דיון בהשתתפות האדריכלית שרי קרוניש וד"ר מאיסה תותרי.
