בין המודע ללא-מודע של הקו הירוק
יהל גזית | 30.01.2025 | צילום: דימוי מתוך הסרט. עיצוב: אסיה איזנשטיין, צילום: אלעד אורנשטיין

מחשבות בעקבות הסרט "הדונם של סבתא"
לפני כעשור הוזמנתי לראיון עבודה ששימח אותי מאוד. על מנת לתאם את מועד הריאיון בדקתי באפליקציית המפות כמה זמן נדרש לי כדי להגיע למקום. או אז נוכחתי לגלות שהעבודה המיועדת נמצאת מעבר לקו הירוק. באותה תקופה ידעתי שזה אמור להפריע לי, שזה לא בסדר, אבל בגופי לא ידעתי למה. הרמתי טלפון למנהל, שליבי רוחש לו אהבה עד היום, והוא השיב כי "אין לכך חשיבות פוליטית". כיצד יכולתי לדעת, בתור צעירה יהודייה-ישראלית ממרכז הארץ, מה החשיבות הפוליטית מבחינתי של חיים מעבר לקו הירוק? לא היו לי חברים מתנחלים ולא חברים פלסטינים, לא ידעתי ערבית, וכמובן לא הכרתי את הגדה המערבית.
בסרט הדונם של סבתא, אביו של ירמי שיק בלום, במאי הסרט והגיבור שלו, מגלה לו כי הוא ירש חלקת אדמה בכפר ארטאס (באזור ההתנחלות אפרת). בסצנה שעוררה בי הזדהות בודק ירמי את זמן הנסיעה שיידרש כדי להגיע לחלקה ואומר, "מי ידע שהכיבוש נמצא במרחק 37 דקות נסיעה?". אומנם בפקקים של היום 37 דקות הן קוריוז, אבל זה ממחיש את הטענה היטב. מבחינה פיזית אפרת אינה רחוקה כל כך מתל אביב, אבל מבחינה מנטלית היא נמצאת שנות אור ממנה. מדוע מנקודת המבט של השמאל הישראלי זה לא בסדר לעבור את הקו הירוק, אבל הוא אינו יודע כמה זמן נדרש כדי להגיע אליו? מה יכולות להיות המשמעויות לכך?
במסע משותף יוצאים ירמי ואביו דודי להקים מאחז על אדמת הנחלה של הסבתא, לכאורה במטרה להשיב לעצמם את השטח, אך ברובד העמוק כדי לבדוק עד כמה קל ליהודי להקים התנחלות בהשוואה לפלסטיני. בתוך ההרפתקה הקומית והקלילה הזאת כמעט לא מופיעים פלסטינים, ומדהים לראות עד כמה הקהילה המתנחלית והרשויות מקבלות את האב והבן באהדה. הנחלה, שנמצאת בתוך כרם ענבים משגשג, יפהפייה ופסטורלית, וכמעט אפשר לחשוב שהמתנחלים נמצאים בגדה לגמרי לבד. תחושה זו אינה מקרית – היא תולדה של מדיניות ישראלית מכוונת שהחלה בשנות הארבעים של המאה הקודמת.
הרשמה לאירוע הסרט ב-10.2 >
הדרה פיזית וטמפורלית
לפי אריאלה אזולאי ועדי אופיר (משטר זה שאינו אחד, 2008), הנוף "הריק" או "הנטוש" נועד לחזק את הטענה הישראלית לבעלות על הקרקע, ואילו הפלסטינים נותרו זרים לה, מחוצה לה או בתוכה. ואולם לא רק המרחב נמצא במאבק. אמל ג'מאל ("על תלאות הזמן המוגזע", 2008) מדגיש כי "כפיית הבחנות בין מרחבים פיזיים שונים היא גם כפיית תפיסות זמן שונות". כך, בעוד בתל אביב, שבה עיכוב של רבע שעה בהגשת הקפה במסעדה מעורר חוסר סבלנות, בגדה המערבית נהוג לתכנן את כל סדר היום בהתאם לשעות ההמתנה במחסומים שמוצבים בדרכם של הפלסטינים לישראל. השליטה הישראלית במרחב הגיאוגרפי של הגדה משולבת אפוא בשליטה בזמן, וכך הפלסטינים מודרים לא רק מן הקרקע אלא גם מן הזמן עצמו. קצב החיים שלהם, וכמוהו חירות התנועה שלהם, מוכפפים לשיקולים חיצוניים וזרים. אם כן, הנוף "הריק" הוא ייצוג משולב של הדרה פיזית והדרה טמפורלית, המעמיק את מעמדם של הפלסטינים כ"אחרים".
לקראת סוף המסע של "המתנחלים החדשים" מבין ירמי שאביו, דודי, התאהב בקרקע. ברגע של גילוי לב מהרהר דודי בקול: "יש בזה משהו לא בסדר, שמישהו חושב שגם לפלסטינ(א)ים מגיע לקבל את הזכויות שלהם ואת האדמות שלהם ושהוא יגור פה?" הנוף "הריק" שכתבו עליו אזולאי ואופיר אינו רק פיזי אלא גם מנטלי. אנחנו לא לומדים ערבית, אין לנו חברים פלסטינים, אנחנו לא יודעים איפה פלסטינים גרים, אבל אנחנו משתמשים במילים וואלה, מבסוט ואחלה, אנחנו שותים קפה שחור ערבי וקוראים לו טורקי, אנחנו רוצים להרגיש יותר "מזרחיים" ואנחנו מכינים חומוס ביתי, אבל אנחנו לא רואים את הפלסטינים גם כשהם מופיעים ממש לנגד עינינו כפועלים, כמנקות, כגננים, כנהגי מוניות או כרופאים. אז כשדודי שואל אם זה "לא בסדר", וישנה תחושה עמומה שזה אכן לא בסדר, התשובה היא שאם הוא היה מכיר פלסטיני אחד בחייו, הוא היה מרגיש מייד מדוע זה לא בסדר או פשוט לא שואל.
בין סהרוריות לעיוורון
דודי, כמו רבים אחרים, אינו פועל בתוך ואקום; הוא חלק מתודעה קולקטיבית המתקיימת בין סהרוריות לעיוורון, בין ספק ידיעה לספק בריחה. האחריות לעמדה הזאת אינה מוטלת רק על כתפיהם של יחידים, אלא על מערכות פוליטיות, תרבותיות וחינוכיות שמתחזקות את תפיסת המרחב "הריק". כפי שכותבת יעל ברדה (הביורוקרטיה של הכיבוש, 2012, עמ' 9), "מדובר במערכת ארגונית שאפילו הסוכנים, הפקידים, השוטרים והחיילים המפעילים אותה אינם בקיאים בפעולתה ואשר חלק גדול מהציבור בישראל בכלל אינו יודע על קיומה". מערכת זו, הפועלת באזורים שמעבר לקו הירוק וגם בתוך ישראל, אינה רק אמצעי שליטה אלא גם פרויקט אידיאולוגי שמטרתו לטשטש ולהרחיק את המודעות הציבורית לכיבוש. הכיבוש אפוא מתגלה לא רק כמעשה פיזי של תפיסת אדמות או שליטה על עם אחר, אלא גם כשיבוש התודעה העצמית שמוחקת ומדחיקה את קיומו של האחר.
ובכל זאת, הדונם של סבתא מראה גם דרך יציאה. שאלת המחקר של ירמי – עד כמה קל ליהודי להקים התנחלות בהשוואה לפלסטיני – מובילה אותו לצאת מגבולות מדינת תל אביב ולחפש תשובות בעצמו. בעשותו כך ירמי מתנסה לראשונה בחוויות ממקור ראשון: ניווט אל הגדה באמצעות וייז, ניסוי בהקמת "התנחלות", פגישות עם מתנחלים, עורכי דין ועובדים מהמנהל האזרחי ועוד. למעשה, ירמי יוצא למסע שבו הוא מנסה להבין את הקשר האישי שלו אל הגדה המערבית דרך הנחלה של סבתו. כך, ההתרחשות בגדה אינה נשארת בגדר תודעה מעומעמת או עוד כותרת חדשותית, אלא מקבלת גוף, צורה ומשמעות אישית עבור ירמי.

דרך יציאה
המפגש עם אנשים שונים במרחב ישראל/פלסטין וההתנסות האישית הם חלק משמעותי במסע התיקון. היפתחות לחוויות של פנים-אל-פנים עם אחרים דורשת אומץ להשתנות ולחשוף אמיתות לא נוחות על עצמנו. בסוף הסרט, בטקס "חניכת ההתנחלות", פונה ראש מועצת גוש עציון אל ירמי וחושף אותו במערומיו כשהוא אומר לו במילים אחרות: "הגעת לכאן במתיחה או בהסתלבטות עלינו המתנחלים, אבל למעשה הבנת שאם אתה מסוגל להילחם על הנחלה של סבתא שלך, אז אתה לא שונה כל כך מאיתנו, אלה שנלחמים על הנחלות של אבות אבותינו".
כלומר, ירמי, שהחשיב את עצמו לשמאלני פרוגרסיבי, שהתרגל לחשוב על עצמו כשונה בתכלית מהמתנחלים, הבין שיש לו לא מעט במשותף עימם. המסע של ירמי מזמין אותנו לשאול כיצד אנו מתמודדים עם הנוף "הריק" שציירה מדיניות הכיבוש ואם אנו מוכנים לפגוש את המציאות שמעבר לקו הירוק בצורה ישירה וכנה. אולי המסר המרכזי טמון בהבנה שדווקא ההכרה בקשר האישי שלנו למרחב ובחיבורים שיש לנו עִם האחר, יכולה לפתוח פתח לשיח חדש – כזה שמפרק את תודעת הטשטוש ומחייב אותנו להתמודד עם האחריות האישית והקולקטיבית שלנו למציאות הזאת.
---
הסרט הדונם של סבתא יוקרן במכון ון ליר בירושלים ביום שני 10.2.2025 כחלק מהסדרה "איך הגענו הנה? מבט תיעודי על הסכסוך". לאחר ההקרנה תתקיים שיחה בהשתתפות ירמי שיק-בלום ואלעד אורנשטיין – יוצרי הסרט, חגית עופרן וד"ר אלי אושרוב.
לקריאת מאמרו של ד"ר אלי אושרוב על סדרת הסרטים >
לקריאת מאמרו של ד"ר אמיר פאח'ורי על פלסטינים באזרחות הישראלית >