מגדר וגוף בסרט "תמיכה מלאה"

"כל כך הרבה ראשים מדברים ואף אחד לא נדרש לשאלה החשובה ביותר: האם לישון עם חזייה?!" 

(שרון מייבסקי, פייסבוק, 23.9.24)

בשלהי ספטמבר 2024, בעקבות התעצמות הלחימה בזירה הלבנונית והאיומים האיראניים בדבר מתקפת נגד קשה, התמלאו הרשתות החברתיות באזכורים הומוריסטיים יותר ופחות לגבי שאלת ההכרח והצורך ללכת לישון עם חזייה במקרה של מתקפת פתע בלילה. בצל החשש מאיום קיומי על ישראל עסקו רבות דווקא בשאלה הזאת. 

לרווקות הומלץ ללבוש חזייה למקלט כדי להיראות אטרקטיביות, למניקות הומלץ להימנע מהמבוכה של שד מטפטף בחדר המדרגות, לנשים באופן כללי הומלץ להיערך לריצה למקלט בלבישת חזייה מראש. "כמה אפשר לישון עם חזייה?! אתם יודעים מה זה בשביל אישה לישון שבוע עם חזייה? זה כמו שגבר יישן עכשיו שבוע ימים עם ניילון נצמד על האשכים" (סרטון של "מוגזמת"); "לשים חזייה כשאת יוצאת למקלט" היא ההנחיה הראשונה ב"מדריך לרווקה בימי מלחמה" שפרסמה הסטנדאפיסטית שרה מידזיגורסקי; בקבוצת הפייסבוק Secret Tel Aviv התלבטו לגבי חיוניות החזייה ונכתב ש"פאדיחה לפגוש את השכנים בלי". נראה שלצד הכנת סוללות, מטען לטלפון ומים, נערכו נשות ישראל למתקפה בלבישת חזייה. 

ממה נובעים הרתיעה והחשש מלהיראות במקלט, במרחב הציבורי, עם חזה לא "מוחזק"? החזה הלא ממושטר, שדיים שתנועתם ניכרת מתחת לבגדים, פטמות שבולטות לעין מבעד לחולצה, כל אלה משדרים בתרבות שלנו משהו לא נאות, לא מהוגן, אולי הזמנה מינית או דימוי של פראוּת ואי-סדר שנשים אינן מעוניינות, ופעמים רבות אינן אמורות, לשדר. בספרה המין השני (1949) כותבת סימון דה בובואר כי הדיון הפילוסופי המערבי מציג את האישה כנטועה בגופה ובתהליכים המייחדים אותו. "האפיונים הביולוגיים של הגוף הנשי (מחזור חודשי, הריון, לידה, הנקה) מקבעים אותו במחשבה כגוף בלתי צפוי, דולף, אמורפי ומופרע. העובדה שהגוף הזה מדמם מדי חודש, מסוגל לפתח גוף אחר נסתר וחבוי בתוכו, ולבסוף אף מניק, היא ראיה להפכפכותו של הגוף הנשי ולהיעדר השליטה שהוא מייצג, המנוגד להיגיון" (מתוך ספרה של רוני הלפרן גוף בלא נחת, 2012, עמ' 10). שדיים "חופשיים" אפוא מצטרפים לדימוי התרבותי של חוסר השליטה ומחצינים אותו. זהו דימוי שנתון לביקורת חברתית, ונשים רבות מנסות להימנע ממנו.

"אני לא יודעת למה המראה גורמת לי לבכות"

סרטה של מיכל כהן "תמיכה מלאה", המצולם כולו בתוך חנות חזיות קטנה ביפו, מציע חיבור אחר בין חזיות לסיפורי מלחמה. הנשים בסרט מצולמות מול הראי ומול נשים אחרות, מהחזה ומעלה, לעיתים מהצוואר ומעלה, כאשר הן מודדות ובוחרות חזיות. הסביבה הידידותית והתומכת של מוכרות ידעניות ויעילות, ומרחב שכולו נשי, מספקים, אכן, תמיכה מלאה לסיפורי החיים של נשים, רובם "סיפורי מלחמה" מהסוג שאינו מופיע בראש החדשות: חוסר ביטחון, שנאה עצמית, אי-התאמה לציפיות חברתיות, זוגיות פוגענית, הטרדות ותקיפות מיניות, התמודדות עם לידות, עם זקנה, עם מחלות ועם מוות. "לא התכוונתי לספר לך", "קשה לי", "השחור שומר עליי", "את לא יודעת מי את", "את מאבדת את עצמך"... הנשים בסרט משדרות פגיעוּת שמתקבלת בבועה של חנות החזיות בהקשבה ובאמפתיה, ועם מילה חוזרת מרכזית של המוכרות בחנות – "אפשר?" לעזור לך, לרכוס לך, להקשיב לך, לתמוך. 

מול המראה בתא המדידה מסופרים חיים שלמים של יחסים עם הגוף ועם אידיאלים של נשיות, ובייחוד עם השדיים. נשים חוות אותם כקטנים מדי או כגדולים מדי; כמושכים תשומת לב רבה מדי או כלא מושכים תשומת לב מספקת. רוב הנשים נשארות בתא המדידה, חלקן גם מבהירות שהן אינן מעוניינות שהמוכרות יראו אותן בעירום, והן מתארות התמודדויות שונות בטון מריר-מתוק שבין ביקורת לקבלה עצמית. כמעט כולן אינן מרוצות ממה שנשקף במראה, והסרט מציג את משימת המדידה והבחירה ברצינות שבה מתייחסות אליה הנשים, כמעט ללא משחקיוּת או התחפשות. יוצאות מן הכלל המעידות על הכלל הן שתי מצטרפות חדשות לעולם בחירת החזיות, טרנסית בתחילת תהליך המעבר המגדרי, ונערה צעירה שקונה חזייה לראשונה, שמשדרות יותר קלילות ואף התלהבות מן ההצטרפות להתנסות חדשה ומשמחת.

החזיה כמייצרת אמביוולנטיות פמיניסטית

חזייה, כמו המחוך לפניה, היא סמל פמיניסטי של דיכוי הגוף הנשי, והדימוי של פמיניסטיות כ"שורפות חזיות" רווח כדימוי תרבותי, אף שכבר ידוע לנו שמחאה מאורגנת שכזו מעולם לא התרחשה. הדימוי נוצר מן הסיקור התקשורתי של הפגנה נגד טקס מלכת היופי באטלנטיק סיטי, ארצות הברית, בספטמבר 1968. ההפגנה נערכה ברחבה מחוץ לאולם שבו התקיימה תחרות מלכת היופי, ונכחו בה מאות נשים שמחו נגד מה שתחרות מלכת היופי מסמלת בחברה המערבית: החפצת נשים, דירוג נשים לפי יופי, ורידוד זהותן למראה חיצוני בלבד. אחת הפעולות הבולטות של המפגינות הייתה הצבת פח אשפה גדול, שכונה "פח החופש", ונזרקו אליו חפצים ואביזרים אשר סימלו דיכוי נשים, כגון גרביונים, איפור, נעלי עקב, מגזיני אופנה וחזיות. אך הפח שהושלכו אליו כל האביזרים האלו מעולם לא הועלה באש (לפרטים נוספים ראו כתבה ב"פוליטיקלי קוראת"). 

כמו בהקשרים אחרים של חיי נשים, גם בנוגע לחזייה קשה לטעון טענה פמיניסטית חד-משמעית. כאביזר על הרצף שבין משטור לפיתוי, ההתנגדות הפמיניסטית ההיסטורית לחזייה נובעת מזיהויה עם כליאת הגוף הנשי והחפצתו, ועם המאמץ המתמיד להופיע במרחב הציבורי במראה "נשלט", ואטרקטיבי, אך החזייה ממלאת תפקידים רבים נוספים. היא יכולה לאפשר פעילות ספורטיבית אינטנסיבית, לצמצם כאבים, להקל במצבים של הנקה, וגם לתת תחושת ביטחון וכיסוי למי שאינן חפצות בחשיפת גופן. אפשר לטעון כי בעולם שבו השדיים נתפסים כאיבר מיני, וחשיפתם עשויה להזמין יחס שנשים אינן מעוניינות בו, יש ערך לחזייה כאביזר שמספק הגנה. 

נוסף על תפקידיה השונים של החזייה שהוזכרו, ואף שהיא מוצר יומיומי והכרחי בעיני רוב הנשים, היא גם מוצר צריכה יקר שהיחס אליו נגזר מדימויים תקשורתיים ואופנתיים, מעודף אפשרויות בתוך תרבות הצריכה, ממיתוג ומהצורך והרצון במגוון אופנתי. החזקת מלאי חזיות בצבעים ודגמים שונים, לכל פעילות או בגד אפשרי, כרוכה בהוצאה כלכלית גדולה בחייהן של נשים, שכמו במקרים אחרים של הוצאה ייחודית לנשים, אינה מוכרת ככזו ואינה תואמת את הכנסתן של רבות.

חנות החזיות בסרט מתקיימת בתוך האמביוולנטיות הזאת, כאשר מצד אחד היא מספקת מרחב מוגן של תמיכה נשית, ומצד שני היא חלק ממנגנון רחב של שימור המשטור הגופני והמיני של נשים, וגם מייצרת הוצאה כספית לא קטנה. רק פעמיים בסרט מוזכרים מחירי חזיות: "זאת עולה 450 ש"ח", "זה ביחד 1,050 ש"ח", שנותנים מושג למי שלא יודע בכמה כסף מדובר. כן, יש חזיות זולות יותר, אך לא בכל מידה, לא תמיד קל למצוא אותן, ולא לכל הנשים יש את אותו מרחב בחירה ביחס לאפשרויות. 

במציאות שבה היחס לנשים ולמגדר נמצא בתהליכים מתמידים של פירוק ובנייה מחדש, של התרחבות מעורבותן של נשים בחיים הציבוריים ובעולם העבודה מתוך שימור היחס אליהן כאל אובייקט מיני בעולם הפרסום והתקשורת; ובתרבות שמייחסת חשיבות עצומה למראה החיצוני ולשליטה בו – היחס לחזיות לא נהיה פשוט או ברור יותר. הסרט מספק לנו הצצה לבועה תומכת ואוהדת לנשים, ובתוך כך הוא מזכיר לנו שעצם קיומה של בועה כזאת נובע מתנאים לא שוויוניים ומצורך מתמשך בשינוי. 

---

הסרט "תמיכה מלאה" הוקרן במכון ון ליר בירושלים במסגרת שיתוף פעולה עם הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים בירושלים, ביום רביעי 11.12.2024. לאחר ההקרנה התקיימה שיחה בהשתתפות מיכל כהן – במאית הסרט, טל גרנוסבקי-אמית – חוקרת אופנה, ורונה ברייר-גארב ממכון ון ליר בירושלים.