מה קרה לקרדיט המוסרי? על הסכת חדש שצולל לעומק שורשי הקיטוב
מערכת האתר | 04.02.2026 | צילום: Pexels
מאז 7 באוקטובר נדמה שמשהו בסיסי נסדק בשיח הציבורי – לא רק בישראל, אלא גם בזירות שאמורות היו להיות בית טבעי לשפה של צדק, סולידריות ואמפתיה. עבור רבים בישראל, בייחוד באקדמיה ובשמאל הליברלי, התגובה הקרה – ואף המאשימה – של מוסדות מערביים מובילים לאירועי הטבח לא הייתה רק אכזבה פוליטית; היא נתפסה כערעור עמוק על ההנחות המוסריות של השיח הפרוגרסיבי עצמו.
ההסכת החדש "קרדיט מוסרי", מבית מכון ון ליר ומכון שחרית, יוצא מתוך הסדק הזה למסע לגילוי שורשי משבר הקיטוב והליברליזם העולמי. בסדרת שיחות בין הסוציולוג פרופ' ניסים מזרחי ליוצר ואיש התקשורת ג'קי לוי, נפרס מסע אינטלקטואלי שמבקש להבין: איך קרה שמערכות מוסריות שמצהירות על אוניברסליות מתקשות כל כך לראות את כאבו של האחר? ומה זה אומר על החברה הישראלית, על הקיטוב הפנימי בה ועל האפשרות לחיים משותפים?
כבר בפרק הראשון מציבים מזרחי ולוי את השאלה שהפכה, עבור רבים, לחידה מטרידה: האם באמת הופתענו מתגובת האקדמיה המערבית והשמאל הפרוגרסיבי לאירועי 7 באוקטובר – או שמא הסימנים היו שם תמיד? מתוך חוויות אישיות ומחקר סוציולוגי מצטבר, מזרחי מציע לראות בתגובה הזאת לא כשל מוסרי מקרי, אלא תוצאה של תפיסת עולם מסוימת מאוד של יחסים חברתיים: כזו שמציבה דיכוי כמפתח כמעט בלעדי להבנת המציאות, ומתקשה להכיר בגבולות, בהקשרים ובנרטיבים שאינם מתיישבים עם הסכֵמה הזאת.
הפרק השני מעמיק עוד צעד פנימה, אל מה שמזרחי מכנה ״הדקדוק הליברלי״. כאן נבחנים עקרונות היסוד של השיח הפרוגרסיבי: האינדיווידואל האוטונומי כמטרה עליונה; שינוי חברתי כריסוק מבנים היררכיים; וחשד מובנה כלפי כל פרשנות שאינה מאמצת את ההנחות הללו. באמצעות שילוב בין ביוגרפיה אישית לניתוח תיאורטי מתברר כיצד מי שאינם מפרשים את המציאות מבעד לפריזמת הדיכוי עלולים להיתפס לא רק כטועים – אלא כמי שלוקים ב״תודעה כוזבת״. מנקודת המבט הזאת, גם אלימות וטרור יכולים להיתפס כאמצעים אותנטיים לשחרור מכבלים – פיזיים ותודעתיים.
בשלב הזה השיחה כבר חורגת בהרבה מהוויכוח על ישראל והופכת לדיון עקרוני על מוסר, גבולות וזהות. בפרק השלישי שואלים מזרחי ולוי מה מאפשר – או מונע – קיום משותף בחברה רבת־פנים. כאן נכנס במלוא עוצמתו מושג המפתח של ההסכת: קרדיט מוסרי. זהו אינו מושג שמכוון להסכמות, אלא לנקודת מוצא לשיחה: היכולת להניח שגם מי שחושב אחרת ממני באופן עמוק פועל מתוך כוונות טובות, ושלעמדותיו יש היגיון ומשמעות משלהן. קרדיט מוסרי, כך נטען, אינו ויתור על ביקורת – אלא תנאי מוקדם לשיח שאינו מתפרק מייד לחשדנות, זעם ופחד.
דרך הדיון בקרדיט מוסרי נוגעים השניים גם בכמיהה אנושית עמוקה להשתייכות: הרצון להיות חלק משלם – המוגדר בין השאר באמצעות גבולות אתניים, אזרחיים או דתיים. בניגוד לשיח הרואה בגבולות בהכרח מקור לדיכוי, הגישה הזאת מציעה להבין גבולות כמרכיב מארגן של משמעות, זהות ואחריות.
בפרק האחרון מתכנסת הסדרה אל המציאות הפוליטית הרותחת של ישראל היום. המתח בין "קפלניסטים" ל"ביביסטים" משמש מקרה בוחן לשאלה רחבה יותר: כיצד קיטוב עמוק מתמלא ברגשות שליליים, ומה תפקידו של פחד הדדי בהקצנת השיח. מזרחי משתף גם בניסיון יישומי שנולד מתוך התובנות הללו – המיזם "שובר שוויון", המפגיש אנשי אקדמיה בכירים עם פעילים מרכזיים בליכוד, בניסיון לבנות שפה משותפת ולהפחית קיטוב.
"קרדיט מוסרי" אינו הסכת שמציע פתרונות מהירים או סיסמאות מרגיעות. הוא מבקש להאט, להקשיב, ולשאול שאלות לא נוחות על המובן מאליו המוסרי שלנו. דווקא בעידן של שיח מקוטב, שבו קל כל כך לשלול את הלגיטימיות של האחר בכל דיאלוג בין שונים, הוא מציע מחשבה אחרת: שבלי קרדיט מוסרי – אין לשיחה הזאת בכלל סיכוי להתקיים.
---
