על המסמך "היום שעכשיו"

נטע תלמוד | 23.01.2025 | צילום: רק"מ צבאי ליד גבול עזה. יוסי זמיר, שתיל סטוק

חלופות למדיניות ישראלית המבוססת על למידה מלקחי העבר

הפרסומים של פרויקט התוכן המשותף של תחום ישראל במזרח התיכון והפורום לחשיבה אזורית בוחנים את המזרח התיכון בגישה רב־ממדית מתוך אימוץ מבט ביקורתי על יחסי הגומלין של ישראל עם סביבתה. על בסיס עקרונות אלה פרסמנו באתר המכון מסמך מדיניות מקיף שכתבו 15 חוקרים וחוקרות ישראלים, יהודים וערבים/פלסטינים. המסמך מנתח באופן שיטתי את התהליכים ההיסטוריים שהובילו למתקפת 7 באוקטובר ומציע דרכים להשגת פיוס בין הפלסטינים לישראלים.

 

הרקע לכתיבת המסמך ו"הקונספציה"

בתקופה שלאחר מתקפת חמאס, אנשי תקשורת ומנהיגים ישראלים עשו שימוש רחב במונח "קונספציה" כדי לתאר את ההפתעה של מערכת הביטחון הישראלית ואת חוסר המוכנות למתקפת 7 באוקטובר. הקונספציה הפכה למושג שכל פרשן יוצק אליו משמעות כראות עיניו כדי להסביר את הטעויות שהובילו לדידו לטבח. מובילי דעת קהל קראו להתפכחות מהקונספציה, כלומר לשינוי חשיבה באופן שימנע את הישנות האירועים הנוראים.

ואולם כותבי המסמך סבורים שכדי לערוך שינוי אמיתי באסטרטגיה ובמדיניות של ישראל, יש לערוך בחינה שיטתית של המציאות מתוך שקלול יחסי הגומלין של ישראל עם שחקנים אזוריים ועם הפלסטינים. בחינה היסטורית של המדיניות הישראלית בשנים האחרונות מצביעה על מדיניות של צמצום הסכסוך, ללא קידום ממשי של אופק מדיני לסיומו. מדיניות זו כללה פרקטיקות של הפרד ומשול שנועדו לייצר פיצול פוליטי בקרב הפלסטינים, הפעלת אלימות יומיומית וליבוי עימות אזורי. צעדים מדיניים שנקטה ישראל מול הפלסטינים התאפיינו בחד-צדדיות, וברמה האזורית פעלה ישראל כדי לשמר את הסטטוס קוו ללא עיסוק רציני בסוגיה הפלסטינית.

הקונספציה שאנו, הישראלים, אמורים להתפכח ממנה היא האמונה שאפשר להמשיך לנהל את הסכסוך בטווח הארוך. הכשל שהוביל ל-7 באוקטובר אינו רק כשל צבאי-מודיעיני אלא גם כשל מדיני ברצון ובנחישות של ממשלות ישראל לחתור לשלום. ההכרה בטעויות מצידה של ישראל אין בה כדי להסיר אחריות מחמאס. המתקפה הנפשעת של חמאס נבעה גם ממניעים של קנאות דתית, שנאה, לאומנות, תאוות כוח ומגלומניה, אך יש לבחון מדוע וכיצד כל אלה התעצמו, התלכדו עם יכולות ומשאבים והבשילו לכדי פעולה. אנו טוענים, בהתבסס על עדויות רבות ואמינות, שממשלות הימין בראשות נתניהו חיזקו את חמאס והעדיפו אותה על פני הרשות הפלסטינית, מתוך רצון להחליש את הרשות ואת התנועה הלאומית הפלסטינית ולסכל כל ניסיון רציני לקידום הליך מדיני עם הפלסטינים.

 

הצעות לעתיד: שינוי המדיניות

כדי לשנות את המציאות ולמנוע את חזרתם של אירועים אלימים כל כך, על מדינת ישראל לבחור בדרך אחרת ולהפסיק לנקוט מדיניות של ניהול וצמצום של הסכסוך. כיום עומדת בפני ישראל בחירה בין שתי אפשרויות: פיוס ושלום עם הסביבה או ריסוק של כל ביטוי לאומי פלסטיני עד כדי טיהור אתני חלקי או מלא של הפלסטינים ודחיקתם מהארץ.

גם אם נתעלם מהשאלות המוסריות ופשעי המלחמה הכרוכים בהכרעה צבאית, יותר משנה של לחימה אינטנסיבית בעזה הראתה כי אין כוח צבאי שיכול להביס את חמאס אם לא תימצא חלופה שלטונית פלסטינית לגיטימית. כניעה, גם לו הייתה תרחיש ריאלי, היא עצמה מתכון להמשך הסכסוך, משום שאיננה מבטיחה כבוד הדדי בין כל תושבי הארץ.

לפיכך, מחברי המסמך מציעים חתירה רצינית לשלום בר-קיימה הכרוך בפשרות היסטוריות. כדי לעשות כן יש להתנתק מהתפיסה שלפיה אין פרטנר לשלום בצד הפלסטיני, תפיסה הרווחת בחברה הישראלית ומתעלמת מהדינמיקות ההיסטוריות בין ישראל לפלסטינים.

מדיניות שוחרת שלום כלפי הפלסטינים אמורה, לדעתם של מחברי המסמך, לכלול את הרכיבים האלה: ביטחון והגנה לכלל תושבי הארץ; סיום מיידי של המלחמה בעזה בהסכם הכולל שחרור חטופים ואסירים; עצירת תהליך ההתיישבות היהודית בגדה המערבית; עצמאות וריבונות לפלסטינים כתנאי לתהליך מדיני; דה־אסקלציה אזורית; אחריות, הכרה ופיצוי ישראליים על עוולות מתמשכות; חינוך לשלום ולסובלנות בשתי החברות; ואחריות בינלאומית הכוללת לחץ על ישראל ומעטפת ארגונית וכלכלית התומכת בתהליך שלום.

עקרונות אלו נחשבים היום לחסרי תוחלת, אוטופיים ומסוכנים, אך הם תומכים במדיניות בת־קיימה, מפוכחת וצופה פני עתיד יותר מזו של ממשלות הימין או של הזרם המרכזי באופוזיציה הישראלית.

המסמך זכה לאימוץ (אנדורסמנט) מצד יותר מ-130 חוקרות וחוקרים ישראלים מדיסציפלינות אקדמיות שונות, ובהם רבים ורבות מתחום ההיסטוריה של המזרח התיכון וחקר הסכסוך. זהו מסמך המדיניות שזכה לתמיכה הרחבה ביותר בתוך הקהילה האקדמית הישראלית.

 

להורדה המסמך וקריאה מלאה, ללא עלות >

הצטרפות לרשימת התפוצה