ציונות בזמן הזה

מערכת האתר | 23.02.2022 | צילום: תיאודור הרצל על גג ביפו, 1898, לע"מ

תיאודור הרצל על גג ביפו, לע

מושג ה״ציונות״ משמש כיום בתפקיד מפתח בשיח הפוליטי בישראל ובהגדרת תחום הלגיטימיות של הדיון הציבורי. במקרים שבהם מוענקת לו משמעות שלילית – הוא משמש לסימון מי שאינו ציוני, מי שאינם "איתנו" או "בעדנו". כאשר מוענקת לו משמעות ״חיובית״, היא לרוב מתייחסת למנעד צר ומוגבל של עמדות פוליטיות באשר למאפייניה של מדינת ישראל כמדינת לאום. אלא שתפיסות אלו מנותקות מהקשריו ההיסטוריים של המושג, שטוענים אותו במשמעויות ובעמדות שחורגות הרבה מעבר לגבולותיו העכשוויים.

שורה של ספרים ומחקרים שראו אור בשנים האחרונות קוראים תיגר על הגבולות הללו, ובעקבות זאת גם תורמים להרחבת אופקי המחשבה והדמיון הפוליטיים המעצבים את השיח האקדמי והציבורי בנושא. סדרת מאמרים שהתפרסמה בשנים האחרונות בכתב העת "הזמן הזה" – כתב עת למחשבה פוליטית, תרבות ומדע בהוצאת מכון ון ליר – הביאה לידיעת הקוראים את אותם דיונים ומחקרים הקוראים תיגר על התפיסה העכשווית הצרה של הציונות.

 

ציונות רבגונית

אריה דובנוב מתאר במאמרו "החזון הנשכח של הציונות הרב-לאומית" את ההסתכלות ההיסטורית המחודשת על המחשבה הציונית שדמיטרי שומסקי מציע בספרו Beyond the Nation-State. לפי שומסקי, כמה מאבות התנועה הציונית לא ראו במדינת לאום יהודית את צורת הביטוי הבלעדית והאולטימטיבית של רעיון האומה, אלא קידמו מגוון רחב של תוכניות לאומיות שבהן ליהודים אין בעלות בלעדית על המדינה: מדינה דו-לאומית או רב-לאומית, אוטונומיה יהודית במסגרת מדינתית רחבה יותר, פדרציה ועוד.

במאמרו "הצעה להרחבת גבולותיה המושגיים של הציונות" ארנון דגני עומד על כך, שאפיונו השכיח של הפרויקט הציוני כפרויקט קולוניאלי-התיישבותי – אשר נדמה לרבים כניסיון לדה-לגיטימציה של ישראל יותר מאשר ניתוח ענייני של המציאות – דווקא מאפשר להאיר היגיון פוליטי יסודי של הציונות. היגיון זה מתבטא בשאיפה לשילוב שוויוני של הפלסטינים בסדר פוליטי משותף. השאיפה, שהיא אחד ממאפייניו של קולוניאליזם התיישבותי, לשלב את היליד בסדר הפוליטי החדש של המתיישב, עשויה להיתפס היום כשולית או לא אותנטית, אך היא משקפת את האידיאולוגיה הציונית לא פחות מהזרמים האתנו-טהרניים שבה, מסביר דגני.

לירון לופו, ״מתיישבים״ 80X60 ס"מ, אקריליק על בד, 2012
לירון לופו, ״מתיישבים״ 80X60 ס"מ, אקריליק על בד, 2012

לעומת דגני, המתמקד בזרמים המרכזיים של הציונות, אבי-רם צורף ואלי אושרוב מבקשים במאמרם "לא בארץ הצבי בלבד" להתמקד דווקא בקולות הרדיקליים בצד היהודי-ציוני (ובזה הפלסטיני), אלו שלקחו בחשבון גם את נקודת המבט הערבית-פלסטינית, ואשר ברובם נשכחו במחקר ההיסטורי ובשיח הציבורי. אותם קולות ערכו דיאלוג עם פלסטינים, וחלקם אף הגיעו עימם להסכמות בדבר המשך ההתיישבות היהודית לא רק בפלשתינה-א״י אלא בכלל המרחב הערבי. 

מבט עכשווי יותר על הציונות של זמננו מציג ראיף זריק, במאמרו "השיח המשטרי החדש של הימין המתנחלי", אשר הופיע בגיליון הראשון של כתב העת. זריק מתאר את השינוי שמקדמים זרמים מרכזיים בימין המדיני בשיח הפוליטי והציבורי בישראל, שינוי המתבטא בהתחזקותו של שיח חדש של לאומיות ואתנוצנטריות. לדבריו של זריק, שינוי זה נובע מהצורך שנוצר אצל אותם גורמי ימין – בעקבות התפוררות פרדיגמת שתי המדינות והיטשטשות הקו הירוק – לייצר לגיטימציה מחודשת והצדקה לעליונותם הפוליטית של יהודים בגבולות 67'.

מאמרים רבים נוספים שפורסמו בכתב העת מרחיבים את היריעה עוד יותר, ומאפשרים מבט רחב ומורכב יותר על הציונות, כמושג וכתופעה. בין היתר ניתן למצוא באתר כתב העת מאמרים על פתרונות שנזנחו ל"בעיה היהודית", על שיתוף הפעולה השקט בין שלטונות ערב לבין מנהיגי הציונות בנושא עלייתם של יהודי ארצות ערב לישראל, על השקפתם של מנהיגים ציוניים בולטים כז'בוטינסקי ואחרים, על הפער בין הנרטיב הפלסטיני לזה הישראלי באשר להתרחשויות במלחמת 1948 ועל סוגיות רבות נוספות הנוגעות לציונות ולחיינו במקום הזה ובזמן הזה.

 

לקריאת מאמרים אלו ואחרים ניתן לבקר באתר "הזמן הזה" או להירשם לניוזלטר השבועי של כתב העת ולקבל את המאמרים החדשים ישירות בדוא"ל, ללא תשלום.

הצטרפות לרשימת התפוצה