עלייה יהודית מארצות ערב – יש חיה כזאת בכלל? האם היא הונעה מאידיאולוגיה או שאולי הייתה תוצאה של רדיפה בידי השלטונות המקומיים? האם העברת יהודי ארצות ערב אל מדינת ישראל הייתה באמת יוזמה של המדינה או פרי יוזמתם של שלטונות אחרים?

זו הזדמנות לתת הצצה קטנה אל מאמריהם של עמית לין ואסתר מאיר-גליצנשטיין ולספק כמה תשובות.
לפני כן נזכיר: בשנה שעברה חגגנו את יציאתו לאור של הגיליון המודפס הראשון של הזמן הזה – כתב עת למחשבה ולדיון ציבורי מבית מכון ון ליר בירושלים, העוסק בנושאים פוליטיים, חברתיים, תרבותיים ומדעיים מאת חוקרים וכותבים מובילים מהארץ ומהעולם. עכשיו ראינו לנכון לתת במה למאמרים שפורסמו לאחרונה בכתב העת ויחד שופכים אור חדש על הנושא.

בנובמבר 2020 כתב לין במאמרו מטבֵּע הפליטוּת על השינוי מרחיק הלכת בשיח הציבורי והמוסדי בנושא הגעתם ארצה של היהודים יוצאי מדינות ערב. סיפור של שנים על עלייה דתית ואידיאולוגית הפך בתוך תקופה קצרה לסיפור על גירוש ופליטות – לכאורה, למען עשיית צדק היסטורי. האומנם? גורמים מדיניים מאשרים כיום כי המניע המרכזי מאחורי השינוי החפוז בנרטיב היה הרצון למקש את המשא ומתן להסדר מדיני. יתר על כן, הכרת המדינה בטראומה של יוצאי מדינות ערב הייתה חלקית ביותר, וזו ממילא "הולאמה" לצרכיה המדיניים באופן המהדהד את יחסה התועלתני של המדינה כלפי סיפורם, רכושם וכאבם.

בעוד שלין התמקד בשימוש הפוליטי שנעשה כיום בסיפורם של יוצאי מדינות ערב, מאמרה של מאיר-גליצנשטיין – בחזרה לשאלת הגירתם של יהודי ארצות ערב, שפורסם בינואר 2021 – התמקד בתהליך ההיסטורי שהביא לעלייתה של אותה קבוצה ארצה. מאיר-גליצנשטיין מראה כיצד שני הנרטיבים לגבי הגירתם של יהודי מדינות ערב – ההסבר ה"ציוני", ולפיו המניע לעלייה היה אידיאולוגי-דתי, וההסבר ה"אנטי ציוני", ולפיו הציונות היא שאחראית להרס סימביוזה בין-דתית בארצות ערב – חוטאים למציאות ההיסטורית המורכבת וההטרוגנית. לטענתה, בפועל ברוב המקרים מדינת ישראל לא יזמה את האירועים שהובילו ליציאת היהודים מארצות ערב, אלא בעיקר הגיבה לפעולותיהם של הממשלות הערביות ושל גורמים בינלאומיים אחרים (בעיקר הבריטים), לעיתים גם בעל כורחה.

דברים אלו מובאים על קצה המזלג וזמינים לקריאה חופשית באתר הזמן הזה ובדף הפייסבוק. הצצה למאמרים נוספים – בהמשך.

תמונה: אלהם רוקני, האחיות חלילי מס' 18, 2013