אמת מארץ תצמח: מקומות קדושים, פראיים ומשותפים

הדיון הציבורי בישראל נוטה להציב את הדת היהודית והאוניברסליזם כשני קטבים מנוגדים: זו נתפסת כמקור להדרה ולסכסוך, וזה כהבטחה לשוויון ולשלום. אך האם ההבחנה הזו אכן מסבירה את המציאות? והאם ייתכן שהמפתח לחיים משותפים אינו מצוי בעקרונות מופשטים כלל, אלא דווקא במפגשים קונקרטיים המתרחשים במרחב? תוך התבוננות במקומות קדושים, ובפרט באלה המשותפים ליהודים ולפלסטינים, נפרשת כאן אפשרות לחשוב מחדש על חיים ביחד.

---

בחוגי הליברליזם הישראלי החילוני, הדת היהודית מואשמת לעיתים קרובות בפרקטיקולריזם ומוצגת כמקור לתחלואיה המוסריים של החברה הישראלית. טענה זו ממשיכה וגורסת כי במקום המסורת היהודית הפטריארכלית והקסנופובית, יש לדבוק בתפיסה אוניברסלית הרואה בכל בני האדם שווים. ברם, היכרות עם השיח הציוני-הדתי המתון מעלה כי "אוניברסליזם" כהצהרה עקרונית אינו מה שחסר שם; ספרים של הוגים עם נטייה אוניברסלית נקראים באופן נרחב בחוגים אלה, אך הרעיונות המופיעים בהם לא הביאו רבים מהם לדרוש את שלום הפלסטינים או לפתח עמדות פוליטיות יוניות יותר, בוודאי לא כחלק מעשייה עקבית וסדורה. השימוש החילוני-ליברלי בהצהרות אוניברסליסטיות אינו שונה בהרבה. מעגלים אלה נוטים לזהות את עצמם כבני האור, ולבדל את עצמה מבני החושך הדתיים, פלסטינים ויהודים כאחד, הדבקים במסורות שאבד עליהם הכלח, ובקשר בלתי־רציונלי לאדמת המולדת. מה שחסר לנו אפוא איננו מנה נוספת של "אוניברסליזם" שתסביר לנו מדוע אנו טובים יותר משכנינו, ומדוע הם, ולא אנחנו, מקור הבעיה.

התורה, טקסט פרטיקולרי להפליא, מתמקדת כמדומה דווקא בשאלות קונקרטיות של התמודדות עם השכן ועם הזר השוכן בקרב העם. היא מלמדת את הדבקים בה לא לשנוא את שכניהם ("לא תתעב מצרי", "לא תתעב אדומי", כפי שנכתב בדברים כג), לסייע ככל האפשר לגרים, יתומים ואלמנות ולתת צדקה. ככלל, התורה אינה תובעת מהיהודי לפתח תיאולוגיה אוניברסלית חובקת כול, אלא להגיב ברחמים, בחסד ובהכנסת אורחים לזרים שאיתם הוא נפגש במקומו. זהו אולי מה שאנו זקוקים לו בעת הזו: תיאולוגיה קונקרטית של חיים משותפים, הממוקדת במפגשים הקונקרטים בין בני אדם בני דתות, תרבויות ועמים שונים.

רק יהודים ופלסטינים מעטים בארץ ישראל\פלסטין מחזיקים בתפיסת עולם שמאשרת את עולמם של חברי הקבוצה השנייה במישור המופשט של ההצהרות הדתיות. אבל יהודים ופלסטינים רבים נפגשים במקומות קונקרטיים, על אפן ועל חמתן של הפרדיגמות המנסות להבדיל ביניהם. המקום הפיזי, בניגוד לספרי דוגמטיקה דתית, תמיד מכיל בתוכו ממד של ריבוי, ותמיד יש בו יסודות שאינם נענים לכללים המוכתבים מראש על ידי ההגמוניה. במישור הקונקרטי הזה, יכול המפגש הבלתי־אפשרי בינינו להתרחש.

גם מקומות קדושים שימשו פעמים רבות לאורך ההיסטוריה האנושית למפגש בין אנשים מדתות ומקבוצות שונות. בניגוד למה שנראה אינטואיטיבי למתבוננת בת־זמננו באלימות הסובבת עתה מקומות קדושים כמו קבר יוסף, מערת המכפלה והר הבית, מקומות קדושים אינם מוכרחים לקטב ולעורר שנאה. להפך: מקומות קדושים רבים בהווה ובעבר כמו קוראים לבני דתות ועמים שונים לעלות לרגל יחד, כאילו הגבולות האתניים והדתיים אינם מצליחים לתחום את כוחו הרוחני המתפרץ של המקום הקדוש. אנו מציעים לפיכך לראות במקום הקדוש נקודת מוצא לתיאולוגיה של חיים משותפים.

בעוד המקום הפראי והטבעי נמצא מחוץ לשליטתה הטוטליטרית של הציוויליזציה האנושית, המקום הקדוש ה"דתי" נמצא לעיתים קרובות בליבה של אותה ציוויליזציה. כך, המיקום הפיזי והסמלי של המקדש בליבת הסדר האנושי עשה אותו לפגיע ביותר להשפעתם ולהשתלטותם של בעלי הכוח. אולם לא כל המקומות הקדושים שוכנים בליבה של עיר הבירה. מקומות קדושים נמצאו תמיד גם במקומות שוליים, בכפרים, במרחבי הסְפָר, בבתי הקברות או במקומות אחרים המרוחקים ממרכזי הכוח. אנו מציעים כי ככל שהמקום הקדוש מזוהה פחות עם מנגנוני שליטה פוליטיים, כך נוטה לגדול הקרבה בינו לבין "המקום הפראי", שבו סדרי הכוח הרגילים מושהים, ומתאפשרת קרבה מיוחדת בין אנשים בעלי זהויות שונות (זוהי תיאוריה וותיקה של ויקטור טרנר, שהיה אנתרופולוג וחוקר דתות וטקסים). המקום הקדוש עשוי להיות מרחב בו מושהות המערכות השולטות בחיי היומיום שלנו, המאתגר את תאוות השליטה והכוח שלנו.

העדויות על המקומות הקדושים המשותפים בימי הביניים ובעת החדשה המוקדמת רבות ומאלפות. אין פירוש הדבר שלא הייתה מתיחות ולעיתים אלימות בין יהודים למוסלמים במקומות קדושים. אולם לצד המתיחות אנחנו שומעים גם עדויות רבות על מרחבים קדושים משותפים, שהתנהלו על מי מנוחות. עדויות מימי הביניים המאוחרים מציינות למשל כיצד יהודים היו פוקדים את הקבר המיוחס לאהרן הכהן בפטרה ("הר ההר"), שבו התפללו ואותו תחזקו גם המוסלמים. אחת העדויות מסתיימת בתפילה שהקב"ה יֵענה לתפילות של המוסלמים והיהודים הפוקדים את המקום גם יחד: "ה' ישמע תפילתם ותפילתנו ותפילת עמו ישראל אמן סלה ועד". עדויות מעין אלה אנחנו שומעים ממקורות רבים משלהי ימי הביניים ומהעת החדשה המוקדמת.

בתקופה המודרנית, נעשו מדינות הלאום החדשות לגורם בלעדי כמעט החולש על מכלול משאבי הטבע ובני האדם, כמו גם על מכלול הקטגוריות האפיסטמולוגיות והאתיות ועל הנרטיבים ההיסטוריים שמתקיימים בתחום שליטתו. במסגרת הפרויקט הזה, כבשו המדינות המודרניות עוד ועוד מ"מרחבי הפרא" של הטבע והפכו אותם למשאבים לאומיים. אותו תהליך עצמו הביא גם לקריסה חסרת תקדים של הפער שבין המקום הקדוש לבין השלטונות הלאומיים, וממילא להפיכתם של אתרים שהיו מקומות קדושים משותפים למוקדים של סכסוך לאומי. המנסרה הפרשנית הזו שדרכה אנו מתנסים עתה ברבים ממוקדי העלייה לרגל, הפכה אותם ממקומות שופעי קדושה וברכה עבור סביבתם המעגנים חיים משותפים, לגורמים של קיטוב. גילום חריף של התמורה הזו ניתן לראות למשל בקבר יוסף, שבניגוד לתפיסה שרווחה לאורך ימי הביניים אינו נתפס עוד כמקום המשפיע ברכה לכל סביבותיו, אלא כמקום שיש להגן עליו מפני הסובבים אותו, המאיימים על טוהרתו.

בהקשר הזה חשוב לזכור כי השליטה המודרנית על המרחב לעולם איננה מוחלטת כפי שהיא מדמיינת את עצמה: שימת הלב לחרכים הללו בסדרי העולם הלאומי המודרני מאפשרים לנו להיות קשובים גם למקומות שבהם בני אדם עודם פונים למקומות קדושים משותפים. כך למשל, בשנים האחרונות מתקיימות פעולות של קבוצת הפעולה "בני אברהם" בחברון, כמו גם במקומות אחרים ברחבי הגדה. הפרקטיקות הללו נועדו במוצהר לשמור על המקום הקדוש כמקום שופע ברכה על ידי התנגדות למחיקתם הדורסנית של בני המקום הקדוש. בהקשר זה ניתן גם לציין טקסי ד'כר בהשתתפות מוסלמים, יהודים ובני דתות נוספות שהתקיימו בשנים האחרונות בזאוויה של המסדר הסופי השאזלי-יאשרוטי , וכן תפילות בין־דתיות שהתקיימו בעיר העתיקה בירושלים בהובלת הארגון "קול רבני לזכויות אדם". גם עלייה לרגל של יהודים ומוסלמים זה לצד זה, כמו זו שמתרחשת עד היום בנבי סמואל, עשויה – גם בלא כוונה – להיות טקטיקת התנגדות יומיומית, אם להיזקק למושגיו של מישל דה־סרטו, לאסטרטגיות השליטה המודרניות.

 המפגש עם המקום הקדוש יכול לשמש כנקודת מוצא לתיאולוגיה של חיים משותפים. בניגוד לרטוריקה האוניברסלית, המשמשת לעיתים קרובות כדי להצדיק עמדות דכאניות, אנו מבקשים להתבונן באפשרויות הדתיות הצומחות מתוך מפגשים קונקרטיים המתרחשים במקומות קדושים משותפים. המקום הקדוש המשותף המתקיים בשוליים קורא תיגר על אשליית השליטה שלנו, משהה את סדרי הכוח הרגילים, ומזמן קרבה מיוחדת בין אנשים ממוצאים, דתות, מגדרים ומעמדות חברתיים שונים. מדינת הלאום המודרנית מבקשת למשמע ולשלוט במקומות פראיים כמו גם במקומות קדושים, והופכת אותם באופן שיטתי למוקדי סכסוך. אולם חיוניות קדושה עודנה רוחשת בחשאי במקומות אלה; השכינה הקדושה עודנה סובבת וגולה בין בתי תפילה ויערות עתיקים, וקוראת לנו לכרוע ברך יחד, אלה בצד אלה, בפליאה, ביראת רוממות ובשפלות קומה לפני הנעלם. "ה' ישמע תפילתם ותפילתנו".

---

המאמר הינו גרסה מקוצרת של מאמר שהתפרסם בגיליון הראשון של כתב העת ״מקום״. הגיליון יושק בערב חגיגי ב-12.5.26 במכון ון ליר. הכניסה חופשית בהרשמה מראש.