מחשבות בעקבות מפגש של הפורום "מעבר לדמיון הליברלי"

חברה ללא הגדרה

שמחת תורה. שמיני עצרת. השבת השחורה. 7 באוקטובר. הטבח. מתקפת הפתע. אלו הן התוויות השונות שכותבים ודוברים מבקשים לכנות באמצעותן את היום שפתח את המלחמה הנוכחית, יום שעדיין לא נמצא לו שם. אולי לא מקרה הוא שגם למלחמה הבוערת סביבנו עוד לא נמצא שם. הקושי להעניק שם, תווית והגדרה הוא אחד מסימני ההיכר של מה שעובר על החברה הישראלית בעת הזאת.

רבים דיברו על שבירת הקונספציות, על חשבון הנפש, אך נראה שהדברים הולכים צעד אחד הלאה – נדמה שהמילים עצמן אינן מצליחות ללכוד ולבטא את המתרחש. ישנם רגעים שבהם המציאות גדולה ממילים ומכתב, והאדם עומד מולה נבוך ועירום ממושגים ומהגדרות.

למלחמה אדוות מערערות רבות. היא עוררה בחינה עצמית בסוגיות ביטחוניות וגיאו-פוליטיות, ערערה את אמון הציבור (הסדוק גם כך) בהנהגה ובמוסדות המדינה, וטלטלה את תפיסת הזהות של יהודים רבים במדינת ישראל ומחוצה לה.

בכנס שהתקיים ב-26 באוקטובר במסגרת הפורום "מעבר לדמיון הליברלי" ביקשנו להתמקד בסוגיה ספציפית שלדעתנו מזמינה דיון דחוף בעקבות המלחמה, והיא שאלת הסולידריות או הלכידות של החברה הישראלית בצל המלחמה ואחריה.

סולידריות אזרחית בעת מלחמה

מבט על סוגיית הסולידריות האזרחית מבעד לפריזמה של המלחמה מגלה שינוי תהומי שחל בשיח הציבורי. השנה שקדמה למלחמה התאפיינה בשבר עמוק בשפה האזרחית הישראלית. לאורך השנה התבלטו הפערים בין ההגיונות והחזונות של הקבוצות השונות בחברה. תהליך הפירוק והפירור היה יסודי כל כך, עד שבשנה הזו נשחטו פרות קדושות רבות. בין השאר התרגלנו לשמוע על סרבנות מילואים, על שבירת אתוס האחווה היהודי ("אל תקרא לי אחי") ועל רעיון האוטונומיות הנפרדות, שבתוכן תפעל כל קבוצה על פי הגיונותיה האזרחיים וחזונותיה החברתיים.

לעומת זאת, מרגע הישמע הדי הפיצוצים בבוקרו של חג שמחת תורה, נראה שנוצר שינוי כמעט קוטבי בטמפרמנט הציבורי בישראל. תחושת האיום והפחד הקיומי הביאו לידי כך שאנשים ונשים שהיו מצויים במאבק זהותי חריף וארוך החלו לשתף פעולה בפעולות הגנתיות, התקפיות ואזרחיות כדי להתמודד עם האיום; ותהליך זה עדיין בעיצומו. בד בבד החל שיח אישי, קהילתי וציבורי על אודות התפכחות מתפיסות שהקשו את שיתוף הפעולה האזרחי בישראל.

תהליך זה ניכר ברשתות החברתיות: יהודים חילונים כתבו על חיבור מחדש ליהדות או לגורל היהודי; אנשי שמאל כתבו על אכזבה עמוקה מנושאי דגל המאבק לשחרור פלסטין ומתנועות אקטיביסטיות במערב; אנשי ימין כתבו על התפכחות מיכולתה של ממשלת "ימין על מלא" לספק ביטחון לאזרחיה ועל אכזבה ניכרת משליחי הציבור שלהם; אזרחים חרדים ביקשו להצטרף לכוח הלוחם של צה"ל ואף התגייסו בפועל; ולא מעט אזרחים ערבים ובדואים הצטרפו למאמץ האזרחי בעורף והצהירו על שותפות גורל עם היהודים במלחמה הזו. אפשר אפוא לקבוע במידה רבה של ביטחון שהמלחמה עוררה סולידריות אזרחית בישראל.

אלא שהדיון בפורום העלה שההתעוררות המחודשת של הסולידריות היא שברירית, מכיוון ש"שפות האזרח" המכוננות אותה שונות מן היסוד, ומספרות סיפורים שונים ומגוונים על אודות ה"ביחד" הישראלי. הקבוצות הישראליות השונות מטעינות את ה"ביחד" בערכים שונים, וגם תופסות את האיומים המופנים כלפי מדינת ישראל באופנים שונים. לכן, אך טבעי הוא שבמשך הזמן ועם התפתחות האירועים ישובו ויתגלעו השסעים בין התפיסות.

אבהיר את הטענה בדוגמה הפשוטה הבאה: נתאר לעצמנו ארגון התנדבותי שעובדים בו יחד מתנדב חרדי, דתי-לאומי, חילוני-ליברל וערבי אזרח ישראל. ייתכן שמבחינה מעשית שיתוף הפעולה שלהם הוא יעיל ואינו מעורר בעיות מיוחדות, אך ראוי שלא להתעלם מן העובדה שֶׁלּוּ היינו מראיינים אותם היינו שומעים הצדקות מגוונות, ואף סותרות, לפעולה שהם נוקטים.

כך לדוגמה, ייתכן מאוד שהמתנדב הדתי-לאומי אוחז בתפיסת אזרחות אתנו-רפובליקנית, ומפרש את האיום מצד חמאס במונחים יהודיים-לאומיים-פרטיקולריים וכאיום על הפרויקט הגאולי של מדינת היהודים. לעומתו, כך נוכל להניח, המתנדב החילוני-הליברל רואה במלחמה איום על ערכי זכויות האדם, מונע מהטראומה של מאורעות השואה ותופס את המדינה היהודית באופן הקרוב יותר לתפיסת המקלט הציונית-פרגמטית. כמובן, אינם דומים מניעיהם של שני אלו למניעיו של מתנדב חרדי, המסתייג מראש מהגדרות אזרחיות-ציוניות, מונע מאתוס האחווה היהודי ותופס את האיום במונחים יהודיים-חז"ליים ("בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו" או "הלכה בידוע שעשיו שונא ליעקב").

בד בבד, אינם דומים המניעים ותפיסות האיום של שלושת אלו, השותפים למעגל הזהות היהודית, לאלה של המתנדב הערבי-ישראלי. הוא מצוי בעמדה מורכבת הרבה יותר לנוכח ציפוף השורות הישראלי-יהודי, ומקומו בחזונותיהם של היהודי הדתי-לאומי, החרדי ואפילו החילוני – אינו ברור. ממילא, תחושת השייכות שלו למרחב הישראלי מלווה באמביוולנטיות תמידית. בעבורו, גם תחושת האיום עשויה להיות מורכבת יותר, שכן במידה רבה הוא מאוים גם מאזרחי ישראל היהודים וגם מאויביה. בה בעת, שני הצדדים רואים בו לא פעם איום ותובעים ממנו להביע סולידריות עימם ועם מצוקותיהם. מיקום זה מייצר עמדה פרדוקסלית וכמעט בלתי נסבלת עבור רבים מאזרחי ישראל הערבים, הלכודים בין הפטיש לסדן.

החברה בימים שאחרי: שפה אזרחית משותפת

לאור כל האמור לעיל, אנו יכולים לצפות שעם תום הלחימה והסרת האיום המיידי, החזונות הסותרים יובילו שוב לחוסר יכולת לקיים שיתוף פעולה אזרחי, ואף למאבקים בין-קבוצתיים קשים. לפיכך, החתירה לסולידריות אזרחית או לפחות לשפה אזרחית (ומוסרית) משותפת מחייבת ליצור שיח חוצה מגזרים הנוגע לתשתית של הסיפור הישראלי. מבחינה זו, ייתכן שמלחמת 7 באוקטובר והשבר המושגי שהיא יצרה מציעים הזדמנות לא רק לשיתוף פעולה זמני הנובע מתחושת חירום, אלא לבחינה עצמית שתתחח ודאויות ו"סיפורים אזרחיים" ותאפשר יצירת מעגלי זהות חדשים.

מבחינה מעשית, שעת החירום שנקלענו אליה עשויה להוליד את ההכרה שרבות מן הקבוצות הישראליות ניצבו כתף אל כתף בעת מבחן. שותפות הגורל הציפה על פני השטח את השותפות באחריות ההדדית. על בסיס התובנה הזו אפשר אולי לפתח ולהרחיב את המסד הראשון וההכרחי לשפה אזרחית משותפת: האמון.

האמון האזרחי יתבסס רק אם מנהיגים פוליטיים וכן אזרחים מן השורה ישקפו בעשייתם היום-יומית, ולא רק בעת מלחמה, את האחריות הפעילה כלפי כלל המגזרים והקבוצות בישראל. ייתכן שמהלך זה דורש גם שינוי של שיטת הבחירות הנהוגה בישראל, שיוצרת פוליטיקה מגזרית מובהקת.

בשלב הראשון נראה שאימוץ של כמה נוהגי "לא תעשה" יוכל לקדם את האמון באחריות ההדדית. כך לדוגמה, תשכיל החברה הישראלית אם היא לא תאפשר לפוליטיקאים להרוויח הון פוליטי באמצעות קיטוב ושיסוי בין קבוצות. החברה הישראלית צריכה להכתיב למנהיגיה שרק התנהלות המציבה חזון רחב וסיפור משותף, המשקף אחריות לכלל האזרחים – תביא לבחירה בהם.

בהמשך לכך ייתכן שהמלחמה והזעזוע המושגי שהיא יצרה יאפשרו לארוג מזג ישראלי ענוותן יותר, המכיר במוגבלות המושגית של בני האדם, בנטייתם לטעות וביכולתם המוגבלת להבין איש את רעהו. ענווה כמידה נפשית ועמדה אפיסטמית הן תוצר אפשרי של המלחמה, ואחיזה בהן, כך נראה, עשויה להוליד תפיסות זהותיות חדשות, הן של "האני" ו"האנחנו" והן של "האחר".

כותב המאמר הוא ד"ר יואל שפיץ, רכז הפורום "מעבר לדמיון הליברלי" של תמת אתגר החיים המשותפים. המאמר נכתב בתחילת המלחמה כסיכום של מפגש הפורום בנושא 'לכידות ישראלית בצל המלחמה', ומתפרסם כעת באתר.