דרושים.ות: שותפים.ות לדרך

"לחשוב מחדש על ידע בר־הכללה: מבט מלמטה" היה השם הרשמי, ולצידו הופיע שם קטן, מלא ברגש, כמו כותרת משנה תמציתית: "סדנת שותפים.ות לדרך". תחת כותרות אלו התכנסנו, אנשי ונשות אקדמיה ואקטיביזם מהארץ ומהעולם, לארבעה ימים של מסע ישראלי בעקבות אתגרי החיים המשותפים. העיסוק בחיים משותפים אינו יוצא דופן בנוף המקומי והגלובלי, אך מטרתנו הפעם הייתה לפתח חשיבה חדשה, המבוססת על למידה מלמטה למעלה והמַכּירה בתפיסות עולם שבהן המילים "סובלנות", "מגוון" ו"חיים משותפים" אינן נושאות מטען נורמטיבי־ליברלי.   

סיורי הסדנה התמקדו בשלושה מקרי מבחן: המתחים בין חרדים לקהילות אחרות באשדוד, מצעד הגאווה וההתנגדויות לו בירושלים ומאבק הבדואים ביישוב אל־פורעה שבנגב להכרה ולזכויות. כל סיור כלל מפגשים עם מגוון דמויות, בנות ובני המקום, שניאותו לחלוק עימנו את נקודת המבט שלהם על המקרה הנדון. אומנם ביקשנו לשמוע את עמדותיהם ולהיחשף לתפיסת עולמם הפרטית, אך היה ברור – להם ולנו – כי נוכחותם היא ייצוג של הקהילה־הקבוצה, ולא רק של עצמם. בכל זאת, כולם בחרו לפתוח את השיחה בסיפור חיים אישי.

הרושם שלי במפגשים לא היה שמי מהם רואה בסיפור חייו עדות על הכלל או כאילו הוא משקף את טיבה של החברה שבה הוא חי. את השימוש הרטורי בסיפור האישי פירשתי כדרך להעביר מסר: המציאות החברתית שהם הציגו לנו, ה"זרים", היא תוצר ישיר של בחירה אקטיבית לפעול, להשמיע קול ולהוביל אחרים להצטרף. משמע בעיניהם, המציאות שאנו מכירים כיום, מאתגרת ככל שהיא נראית מבחוץ, היא בת שינוי. אף שרבים ממי שנפגשנו איתם הם יזמים חברתיים ו/או מנהיגים מקומיים, אף לא אחד מהם התייחס אל עצמו כאל פרט הפועל לבדו. הקהילה היא תמיד, ותמיד הייתה, חלק. הם פועלים יחד איתה, למענה ובתוכה.

מתי האישי הוא לא הפוליטי?

חשבתי על כך ביתר שאת כשהקשבתי לדבריו הכואבים של ד"ר עאטף אבו עג'אג'. נפגשנו ביומה האחרון של הסדנה, בעת הביקור בבית הספר החדש באל־פורעה, שהוא, למעשה, אגד של קראוונים ממוזגים וזאטוטים מתרוצצים בשמש וסביבם אנשי ונשות חינוך, חדורי תחושת שליחות. קשה היה למצוא דמיון בין בית הספר הקטן לאוניברסיטת בן גוריון, שם מלמד עאטף את תלמידיו. בסיפורו האישי הוא הזכיר לא מעט את היציאה מביתו בכסיפה לבאר שבע כאקט בעל משמעות עמוקה בעבורו. הנסיעה חזרה לביתו, אותה הוא עושה מדי יום, משקפת את החיים בעולמות מקבילים ואת האתגרים הנלווים למעבר התמידי ביניהם.

כשהציג את עצמו, אמר אבו עג'אג' כי "אני מחזיק בשתי תעודות זהות – תעודת זהות כחולה ותעודת זהות שבטית", ו"אני לא מתנהל כיחיד. אני מתנהל כקבוצה". עדויות אלו מתמצתות את סיפורו: כדי לממש את אזרחותו, על סך החובות והזכויות המשתמעות ממנה, הוא תלוי ביחסים בינו לבין מדינת ישראל. ועם זאת, היחסים בינו לבין המדינה – כאזרח נורמטיבי ושומר חוק – אינם תלויים רק בו, אלא מתעצבים גם דרך יחסי המדינה־קהילה שבתוכה הוא חי ומגדל את ילדיו.

הטענה שהוא העלה באוזנינו והמחישה את ההבחנה הזאת היטב היא שהיחלשות ההנהגה המסורתית בקהילה הבדואית נובעת מכך שיש גבול ליכולתו של מנהיג להוביל אחריו אחרים, בייחוד כאשר התנאים החומריים אינם מיטיבים עם החברים והחברות בקהילה. אבו עג'אג' סיפר לנו על התערערות המבנים החברתיים בקהילה לאחר ניסיונות ההיטמעות של אנשיה בצורת החיים המודרנית ועל היחלשות כוחה הריבוני והסמכותני של ההנהגה הבדואית המסורתית. אבו עג'אג' הסביר, על רקע תמורות פנימיות אלו, את כעסו כלפי המדיניות הישראלית, שאוכפת את החוק בעודה "עם רגל אחת בפנים ורגל אחת בחוץ" ואשר יוצרת בכך, לטענתו, ואקום מנהיגותי.

הבחירה באורח חיים נורמטיבי, "שומר חוק", של תושבים שיחסיהם עם המדינה לוטים בערפל מתוקף זהותם הקבוצתית היא בחירה אישית יותר משהיא בחירה פוליטית. לא משום שהיא אינה משפיעה על היחסים בין החברה הבדואית לבין מדינת ישראל, אלא כי המסגור הפוליטי נכפה עליה מלכתחילה. לא משנה אילו סוגי אזרחים יהיו, כל תושבי הכפרים הלא־מוכרים מקבלים את אותו מענה צר לצורכיהם. ה"פוליטי" במשוואה זו הוא משתנה קבוע; לאישי, לאזרחי, קשה עד בלתי אפשרי להשפיע עליו. כסיפה, שהפכה למועצה מקומית ב-1996, היא דוגמה טובה לכך, ומציגה תמונת ראי לאל-פורעה – כפר שקיבל הכרה רשמית אך זו לא מומשה מעולם. קיומן של תשתיות עירוניות המאפשרות חיים אינו מספיק כאשר השכנים סובלים מהיעדרן, ואלימות משתוללת בנגב כולו, אינה מבחינה בין דם לדם ובין אדם לאדם.

הנרטיב הזה אומנם מספק הסבר למציאות שאנו פוגשים באל־פורעה, אך הוא אינו מספק תירוץ לאי־לקיחת אחריות. בה בעת הוא גם אינו מספק הצדקה לעבריינות, לפשיעה ואלימות הגואה. בין המבט הפרשני שהציע אבו עג'אג', לעצמו ולנו, ובין הגשמת החזון שלו – קהילה משגשגת, השומרת הן על תעודת הזהות השבטית שלה והן על תעודת הזהות האזרחית שלה – נמתח פער שעאטף אינו מצליח לגשר עליו, לא כבן הקהילה, לא כאזרח ולא כחוקר חברה.

למשוך בחבל משני קצותיו

יום קודם לכן, הפער שהטריד את אבו עג'אג' הטריד גם אותי, במהלך פגישתנו עם אורי בנקי בירושלים. אחרי הרצח של שירה, בתו, הפך בנקי את איחוי החברה הישראלית למשימת חייו. הוא מאמין כי פעילות עיקשת נגד הקיטוב החברתי תוכל למנוע את המופע האלים הבא. המפגש איתו היה מעין שיעור באזרחות דמוקרטית־ליברלית: בנקי דיבר על אחריותנו האישית לנהוג בסובלנות זה בזו ועל אחריותנו הקבוצתית. הוא אמר כי אנו תלויים תמיד באחרים אבל באותה המידה יש לנו גם השפעה עליהם.

שהרי נקיטת עמדה פוליטית היא כמו משיכה בחבל: ככל שנמשוך חזק יותר, משני הצדדים, כך יגבר הסיכון לקרע ולפרֵדה. אבל אם נרפה לחלוטין, לא יישארו לנו קצוות לאחוז בהם. איזונים ובלמים, על פי בנקי, אינם נחלת השלטון בלבד, אלא הם חלק מחיינו המשותפים בחברה דמוקרטית מגוונת. תמיד יהיו מי שייטו לנהוג באלימות ולא יחששו להשתמש באמצעים קיצוניים כדי למשוך את החבל לכיוון הנכון בעיניהם. ולכן, אנחנו, שומרי החוק, מוכרחים לאמץ סובלנות פוליטית גם כלפי קבוצות ועמדות שונות או הפוכות משלנו. האחריות שלנו היא לא רק אישית. היא גם מחנאית: כל קבוצה  נדרשת לשמור על גבולות הגזרה שלה ולא לעודד פרטים קיצוניים בתוכה לפעול בדרכים לא כשרות בשמה או בשבילה.

במשך הזמן הקצר שהיה לבנקי לשוחח איתנו הוא לא התייחס לכוחה של הנהגה פוליטית, אלא הדגיש את כוחה של כל קהילה להציב לעצמה גבולות מוסריים ונורמטיביים. בנקי מסרב להיכנע לתרבות שבה קיטוב ואלימות נעשים יותר ויותר לגיטימיים. במקום זה הוא עושה ככל יכולתו לחנך, ללמד, לתרגל בעצמו – כחילוני, כאתאיסט וכליברל – סובלנות כלפי אחרים. הוא יודע שהרוצח של בתו היה אדם אחד. הוא מאמין שאחד אינו מייצג קבוצה, אף שבכל זאת –  כדי לגדל אחד כזה נחוצה חממה. על החממה הזו אורי מתעקש להשפיע, והכלי שלו לשם כך הוא דיאלוג סובלני וחיזוק מן היסוד של עקרונות הדמוקרטיה  הליברלית.

פעילותו של בנקי מעידה על תיאוריית השינוי שלו: בתחילה אחד, אחר כך כולם. הוא יוצא מנקודת הנחה שככל שנפרק את הקולקטיב הזועם למקבץ של פרטים, כך נגלה כי האיום מפחיד פחות משחשבנו; נכיר זה את זה, ולא נסכים להילחם מלחמת חורמה באחרים. הרי האחריות הקולקטיבית נשענת על האחריות האישית. אנו, מי שלא מוכנים לקבל אלימות או אי־ציות לחוק, חייבים לזכור שאם נתרחק מדי מנקודת האמצע ונפגע בלגיטימיות של המפגש עם האחר, נרחיק אל מעבר לגבולות החוק והמוסר את מי שעומדים מאחורינו.

אזרחות ואחריות קהילתית

אורי בנקי ועאטף אבו עג'אג' הם אזרחים שומרי חוק, "נורמטיביים" שהפכו למנהיגים בנסיבות חיים שונות זו מזו. הדמיון והשוני בין הסיפורים שלהם מעורר מחשבה: אומנם שניהם מכירים בכך שלקהילות יש כוח אינרציה משל עצמן שמנהיגים אינם יכולים תמיד להסיטו ממסלולו לכיוון אחר, ואף על פי כן הם מנסים לגרום להסטה הזאת בכל כוחם – מתוך הנחות מוצא שונות זו מזו.

בעיניו של בנקי, כוח אינרציה קהילתי הוא מקבץ של פרטים המושכים בחבל. לכן הוא פועל בנחישות לחינוך אזרחי לאחריות אישית. בכך הוא מבקש לעודד קבוצות, בעקיפין, לאמץ את הסובלנות הפוליטית, זו הנחוצה כבסיס לחיים משותפים. אבו עג'אג', לעומתו, נוכח לדעת כי בחירתו האישית להיות אזרח אחראי אינה מספיקה כדי לבנות קהילה פוליטית החיה בשלום עם עצמה ועם קהילות אחרות. ביחסים בין הקהילה הבדואית למדינת ישראל, האזרחות – כעמדה של פרט מול מדינה – הפכה לבסיס פוליטי רעוע, כמעט חלול.

אם נקבל את הטענה של בנקי שאחריות אזרחית היא הבסיס לחיים משותפים, ואם נקבל את המובלע בדבריו של אבו עג'אג' על החברה הבדואית על כך שהיא אינה רוצה להתפרק למקבץ של פרטים כתנאי לקבלתה כקהילה פוליטית שווה בין שוות, כי אז נותרות לפנינו שלוש שאלות: האם אחריות אזרחית יכולה להתממש גם במונחים קהילתיים; האם אפשר לצפות מקהילות לשאת באחריות מתוקף היותן קולקטיבים פוליטיים השותפים במרחב אחד; ומהי אחריות קהילתית שאינה מבוססת על ערכים ליברליים?

שלא כמו מפעלי החיים של אורי בנקי ועאטף אבו עג'אג', כאן אין חזון ואין קריאה לפעולה. כל שאני מבקשת להציע – לי, לכם, וגם להם – הוא קצה חוט לחשיבה מחודשת על המשמעות של חיים משותפים בישראל במציאות של מגוון עמוק המחייבת אותנו לצאת אל מעבר לגבולות הדמיון הליברלי.