הולכת בגוף אישה
לפני שנים אחדות הצגנו בדיון של הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי בכנסת את מדד המגדר. אחד הנתונים שהצגנו התבסס על שאלה שכלולה בסקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס): "באיזו מידה את מרגישה בטוחה ללכת לבד באזור מגורייך בשעות החשכה?". ח"כ עאידה תומא סלימאן נזפה בנו שאנו נופלות בפח כשאנו משתמשות בנתון כזה במדד. היא ציינה שמדובר במיתוס הקלאסי שלפיו האיום על נשים הוא מגבר זר שאורב להן בלילה בפארק חשוך, ברחוב או בחדר מדרגות אפל. במציאות, כך אמרה, עיקר האיום על נשים הוא מגברים מוכרים, אפילו קרובים אליהן, במקום מוכר ובטוח (לכאורה) כמו הבית, מקום העבודה או מוסד הלימודים ולאו דווקא בשעות החשכה. "אתן מהדהדות את המיתוס", טענה כלפינו.
ואכן, הסטטיסטיקה בנושא היא ברורה מאוד ומאששת את דבריה, והיא גם מוכרת לי היטב. ובכל זאת, כשאני מוצאת את עצמי מהלכת לבדי בשעות החשכה, אפילו בעיר מגוריי ובוודאי במקומות מוכרים פחות, אני חשה אי־נוחות, חשש כלשהו ולעיתים גם פחד ממשי. אני מרגישה את הפחד הזה בגוף – בקוצר הנשימה, בדפיקות הלב המואצות, ביד הלופתת בחוזקה את התיק והטלפון. אני כבר בת יותר משישים, ואני לא זוכרת תקופה בחיי שלא היה לי הפחד הזה. ואני גם לא מכירה אישה שמרגישה משוחררת מהפחד הזה לחלוטין.
לפני כמה שבועות קראתי את המסה "הולך בעור שחור" (Walking While Black) מאת הסופר הג'מייקני־אמריקאי גארנט קדוגן (Garnett Cadogan). קדוגן כתב על החוויה שלו כמי שנתפס כאיום בעיני נשים וגברים לבנים בעת שהוא צועד ברחוב רק בגלל עצם היותו אדם שחור ועל הטקטיקות הרבות שהוא נוקט כדי לצמצם את האיום הנתפס ממנו במרחב הציבורי, אבל גם כדי לשמור על עצמו. הוא משער שלאישה יש כנראה חוויה הפוכה משלו ברחוב בגלל עצם היותה "הולכת בגוף אישה"; היא חווה חוסר ביטחון ופחד מגברים בכלל ומשחורים כמוהו בפרט. אכן כן. וכמו קדוגן גם אנו הנשים פיתחנו מגוון טקטיקות כדי להתמודד עם הפחד הזה ולשמור על עצמנו על מנת שיתאפשר לנו לנוע לבדנו במרחב הציבורי – לחזור הביתה מבילוי בשעה מאוחרת, לצאת לצעידה בפארק בשעות הערב או סתם לשוטט בלילה ברחובות העיר כדי לנקות את הראש.
אבל הפחד הזה עדיין מקנן בנו. והוא מקנן בכל אישה, בכל דור, בכל פינה בעולם. אימא שלי הכירה אותו וגם אימא שלה לפניה. אני מכירה אותו וכך גם הבת שלי. אנחנו מקבלות אותו בירושה ומורישות אותו הלאה. פחד גנטי. אף שלמיטב ידיעתי אינני מכירה אישית אישה שהותקפה בידי גבר זר בשעות החשכה באזור מגוריה, אני מכירה באופן אינטימי את הפחד מתקיפה שכזו. ובשום פנים ואופן איני אומרת כאן שלא מתרחשות בשעות החשכה תקיפות של נשים מצד גברים שאינם מוכרים להן. ברור שמתרחשות, ברור שהתרחשו המון כאלה, וברור, לצערי, שיתרחשו גם בעתיד. ובכל זאת, הדריכות שלי כשאני הולכת בלילה ברחוב והמחשבה ההגנתית שאני משקיעה בלצלוח בשלום את ההליכה הזו חזקות יותר מבכל סיטואציה שחוויתי בה הטרדה או תקיפה מינית מצד גבר שהכרתי אישית.
לפחד הקמאי הזה יש תפקיד בעולם. לא סתם דורות על דורות של נשים חוו ויחוו אותו. לא סתם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בישראל ובמדינות אחרות שואלת עליו בסקרים שלה. התפקיד של הפחד הזה הוא להזכיר כל הזמן לי ולָךְ מה נכון ובטוח לנו כנשים; לגרום לנו להיות מודעות כל הזמן לכך שהמרחב הציבורי הוא לא המקום הטבעי לנו, לא מרחב שאנחנו יכולות להרגיש בו בטוחות, שייכות, ומוגנות. לא מרחב שאישה כלשהי יכולה להרגיש בו בטוחה, שייכת, מוגנת. יותר מזה: הפחד הזה נועד לשלוח אותנו בחזרה הביתה, לסמן את הבית כמקום הטבעי, הנכון והבטוח לנו. לכן הפחד הזה הוא חלק בלתי נפרד מן המשטר הפטריארכלי, והוא מכונן את המשטר הזה מחדש בכל פעם שאנחנו מהלכות מחוץ לבית בשעות החשכה. הפחד הזה מזכיר לנו שאישה במרחב הציבורי, בכל שעה של היום והלילה, היא קורבן פוטנציאלי.
מדד המגדר מראה שהפער המגדרי בתחושת הביטחון באזור המגורים בשעות החשכה הולך וגדל מאז שנת 2020: שיעור הנשים שמרגישות בטוחות בסביבתן הולך ויורד מאז שנת 2020 – מ־85% ל־65% בלבד בשנת 2024. גם בקרב הגברים חלה ירידה בתחושת הביטחון האישי בפרק הזמן הזה, אך מתונה יותר – מ־93% ל־81%. משמע, הפער בין גברים לנשים בעניין זה העמיק. אינדיקטורים נוספים במדד בתחום האלימות מעידים על עלייה בהיקף האלימות מבוססת־המגדר, שנשים הן הנפגעות העיקריות שלה – במשפחה, בבית, בסביבות היום־יום המוכרות להן. כך למשל, מנתונים שפרסמה משטרת ישראל במאגר נתוני הפשיעה באתר data.gov ניתן ללמוד כי מספר תיקי החקירה שיש בהם חשד לביצוע עבירת מין עלה מ־6,582 תיקים בשנת 2020 ל־7,060 תיקים בשנת 2024. רוב הנפגעות מעבירות מין הן נשים, ורוב התוקפים הם גברים מוכרים להן.
הפחד של נשים בחשכה הוא אומנם אוניברסלי, אך יש לו גם פנים מקומיים. העלייה בהיקף האלימות מבוססת־המגדר שאנו לומדות עליה במדד בשנתיים האחרונות מתקיימת בתוך הֶקשר של מציאות מלחמתית אלימה ביותר וריבוי כלי ירייה במרחב הציבורי והפרטי. האלימות של המלחמה אינה נשארת מחוץ לגבולות המדינה; היא מהדהדת במרחבים הציבוריים ובמרחבים הפרטיים. ברחובות, בכבישים, בבתים. בדיבור, בפגיעה בגוף, ברצח. היא מופעלת על ידי המדינה ומוסדותיה כלפי אזרחים ואזרחיות ובין האזרחים לבין עצמם. השפעתה עצומה על החיים של כולנו, על תחושת הביטחון של כולנו. ועם זאת, יש המושפעות ממנה יותר. עד כמה ירדה, לדוגמה, תחושת הביטחון של נשים בחברה הערבית? הפרסום של סקר הלמ"ס אינו מציג תשובה לשאלה זו.
הצגת המרחב הציבורי כמסוכן לנשים בהשוואה למרחב הפרטי מטשטשת ומסתירה את האלימות כלפי נשים בבית. זוהי פרקטיקה המשרתת את הפוגעים והמשמרת את האלימות כלפי נשים במשפחה; תשומת הלב ממוקדת בגבר הזר בפארק בשעות החשכה, והבית והמתחולל בו בכל שעות היום והלילה נותר מוצנע. לכן, בואו לא ניפול בפח! כאשר אנחנו פותחות את דלת הבית בחיפוש אחר ביטחון – בין כשאנו נכנסות אל הבית ובין כשאנו בורחות ממנו – אל לנו לוותר על הדרישה שכל מרחב יהיה עבורנו מרחב מוגן.
