אנו שמחים מאוד לבשר על צאתו לאור של ספרו של אמנון רז-קרקוצקין תודעת משנה, תודעת מקרא: צפת והתרבות הציונית, בסדרת "הקשרי עיון וביקורת". זהו ספר מעורר מחשבה וגדוש תובנות, שמאיר את תפיסתנו העצמית מזוויות חדשות, ממקם אותה בהקשר רחב ומציע כיווני חשיבה חדשים. אופיו הפרגמנטרי משהו של הספר מאפשר לנוע בו קדימה ואחורה ולקרוא חלקים ממנו לפי העניין.

צפת כנקודת מוצא

צפת – הן צפת ההיסטורית הן צפת כתרבות וכתודעה – משמשת בספר נקודת מוצא לבחינה מחודשת של שלל מושגים ותפיסות. היא מוצבת כציר לכתיבת ההיסטוריה של הארץ, להבנת תפיסתה העצמית של הציונות ולבחינתה כתנועה ששורשיה במערב הנוצרי, ולכתיבת ההיסטוריה היהודית כהיסטוריה ביקורתית למול נרטיב הקִדמה המערבי. זאת ועוד, ההתמקדות בצפת מעמיקה את ההבנה של זרמים בתרבות הישראלית היהודית היום, וגם את הבנת היחס אליהם, ומאפשרת לנסח הגדרה מרחיבה ומכילה יותר של הציונות ושל הלאומיות היהודית.

ההתבוננות בציונות מבעד לעיניה של צפת גם חושפת את אופייה הנוצרי-פרוטסטנטי של שפת החילון, ומבקשת לערער על ההבחנות שהיא יוצרת – בין מסורת למודרניות, בין דתיות לחילוניות ובין מערב למזרח. אשר על כן, צפת מספקת מבט ביקורתי גם על מושגי היסוד של הנאורות האירופית. כתיבת ההיסטוריה מנקודת המבט של צפת, נטען, מאפשרת לבנות מודל היסטורי הכולל גם מערב וגם מזרח, מודל המבטא תפיסה החותרת כנגד סיפור הקִדמה המודרני. בכך מצטרף הספר לביקורת על תפיסות המזוהות עם המודרניות, שאחד ממבטאיה הבולטים הוא ולטר בנימין.

תודעת משנה ותודעת מקרא

כפי שמעידה כותרת הספר, המחבר מעמיד זה מול זה שני מודלים שונים, גם אם יש להם נקודות השקה: תודעת משנה ותודעת מקרא. תודעת המשנה מאפיינת את תרבות צפת, שמקורה במאה השש-עשרה. זה היה רגע מכונן בהיסטוריה היהודית, שבו עוצבו היבטים רבים של התרבות ושל אורח החיים היהודי עד ימינו. תודעת צפת מבוססת על המשנה ועל ספר הזוהר, ופונה אל הארץ בתקופה שלאחר חורבן הבית. זו תודעה של רצף היסטורי הנמשך מתקופת התנאים ועד ההווה. מנגד, תודעת המקרא מאפיינת את הציונות המודרנית, והיא שעיצבה את התרבות העברית החדשה. תודעה זו פונה בעיקר אל תקופת הכיבוש וההתנחלות המקראית. זו תודעה של "קפיצה היסטורית" מחורבן הבית אל העת המודרנית, מתוך שלילת הזמן שביניהם. התודעה הציונית מבקשת לשחזר את העבר המקראי. תודעת צפת, לעומת זאת, אינה מבקשת לשחזר את העבר אלא להתחבר אליו, באופן שדווקא מדגיש את המרחק ההיסטורי. "שני המודלים הם תיאולוגיים-פוליטיים", נטען, "ובחינתם זה לעומת זה ממחישה את העובדה שהקיום היהודי בארץ הוא גם שאלה תיאולוגית".

מחיקת צפת

לכאורה יש כאן עניין מתמיה: כידוע, אחת ההצדקות העיקריות שעליהן נשענה התנועה הציונית היא הקֶשר ההיסטורי של היהודים אל הארץ. למרות זאת, במידה רבה הציונות מחקה מן הזיכרון הקולקטיבי את צפת, אף שהיא עדות לרציפות ההתיישבות היהודית בארץ. ואולם, המודרניות היהודית הוגדרה "דווקא מתוך השלילה של רכיבים המזוהים עם תרבות צפת – הלכה, קבלה ופיוט". ההגדרה העצמית של הציונות מבוססת בין השאר על דחייה של הריטואלים שנולדו בצפת, של פולחן קברי הצדיקים ושל האמונה בקמעות ובניסים. תרבות זו נקשרה למאפיינים המזוהים עם המזרח, בהם פסיביות, אירציונליות וסטגנציה. מחיקת צפת, נטען, לא רק משמיטה עדות חשובה לקשר ההיסטורי של היהודים אל הארץ, אלא גם מוחקת את ההיסטוריה של הארץ ויוצרת ניכור בין הארץ ובין עברה ובין היהודים לבין שאר תושביה. מחיקת ההיסטוריה של הארץ מאז החורבן, נטען, נדרשה כדי להגדיר את הארץ כמולדת במושגי הלאומיות האירופית המודרנית.

השיבה אל התנ"ך כשיבה אל המערב

אחת הטענות המעניינות בספר היא שהשיבה הציונית אל התנ"ך, לאחר שהוסרו ממנו רוב שכבות הפרשנות המסורתית (ברוח העיקרון הלותרני של sola scriptura), הייתה הדרך להתחבר אל המערב. שיבה זו נעשתה מבעד לדמיון המקראי שהתפתח באירופה מראשית העת החדשה, על פי רוב בהקשר הפרוטסטנטי. סיפור ההתנחלות שולב בסיפור הקִדמה והחתירה למדינת לאום. כמו כן, לרעיון שחזור העבר המקראי היה תפקיד חשוב בעיצוב התודעה הקולוניאליסטית: סיפור יציאת מצרים, "ציון החדשה", וכמובן תפיסת "העם הנבחר" – כל אלה היו מושגים מכוננים בתודעה זו. התחייה של היהודים פירושה היה אפוא התאמת היהודים אל המערב והצטרפותם אליו, באמצעות שיבתם אל עברם ואל שפתם. למעשה, נטען, השיבה הציונית אל המקרא היא שיבה אל המקרא הנוצרי – המקרא שהתגבש במסגרת חילון הנצרות, ובמסגרת תפיסת היהודים כחלק ממערב יהודי-נוצרי.

הציונות והאפוקליפסה

רבים עמדו על העוקץ האפוקליפטי הטמון בציונות, ובהקשר זה זכור מכתבו של גרשם שלום אל פרנץ רוזנצוויג משנת 1926. העמדת התודעה הציונית למול תודעת צפת ממחישה זאת ביתר שאת. שיבת ציון כביטוי לשאיפה לשחזר את העבר המקראי, נטען, הפכה את כינון המקדש בהר הבית למסקנה מתבקשת. ואולם, הציונות ביקשה להדחיק את האפוקליפסה המשיחית המגולמת בה ולהרחיק את המקדש מתמונת הגאולה. לפיכך, ההגות הציונית הדגישה את "מוסר הנביאים" ואת ביקורת הנביאים על הפולחן במקדש. מהלך זה, נטען, היה חיוני להגדרת היהדות כלאום במובן המודרני.

צפת, לעומת זאת, נושאת את עיניה אל הארץ בתקופה שלאחר החורבן, של קיום יהודי ללא מלכות וללא מקדש. המקדש חשוב, אך חשובים ממנו זיכרון המקדש ועבודת המקדש כפי שהם מופיעים במשנה, שנכתבה לאחר החורבן. העוקץ האפוקליפטי מוקהה אפוא בתודעת צפת והוא טמון דווקא במודל הציוני. למרבה הפרדוקס, המודל הלאומי האירופי, שנועד "לנרמל" את היהודים, הוא שטומן בחובו את זרע הפורענות, את החורבן.

גלות וגאולה

המודל הציוני, ברוח ההבחנות המודרניות ותפיסת הקִדמה, הקפיד על הבחנה חדה בין גלות לגאולה. הגלות היא קיום מחוץ לארץ ישראל, בתנאים של חולשה, סכנה והיעדר ריבונות; ואילו הגאולה היא גאולת הקרקע, והיא מתגלמת בהתיישבות ובריבונות. בתודעת צפת, לעומת זאת, המציאות היא מצב שבו הגלות והגאולה דרות בכפיפה אחת. עלייתם לארץ של חכמי צפת נועדה "להעלות את השכינה הגולה ולהשיבה אל בעלה", ואין לה דבר עם כיבוש הארץ במובן המקראי. אפשר להיות גולה בארץ ישראל, ולא זו בלבד אלא שתחושת הגלות נחוצה לשם הבאת הגאולה – אך הגאולה במסורת צפת אינה מאורע חד-פעמי המבשר את קץ ההיסטוריה אלא מהלך מתמשך, לאו דווקא בתהליך של התקדמות היסטורית.

מכאן נובעת כמובן גם תפיסה אחרת של הריבונות, הלאומיות והציונות. גם תרבות צפת, נטען, היא לאומית, אך לא במובן המודרני. היא לאומית במובן שהיא מציבה חזון משותף לעם ישראל, אך לא במובן של ריבונות טריטוריאלית. המחבר מכנה זאת "הלאומיות של ר' שמעון (בר יוחאי)" לעומת "הלאומיות של יהושע". באותו האופן, ה"ציונות" של צפת – שאפיינה רבים מיהודי המזרח, בעיקר יהודי צפון אפריקה – מבוססת לא על השאיפה לשחזר את העבר המקראי כי אם על השאיפה להתחבר אל תקופת התנאים.

לרגל חתימת הסדרה "הקשרי עיון וביקורת", במהלך חודש יולי 2023 יימכרו כל ספרי הסדרה ב-50% הנחה מהמחיר הקטלוגי בהזנת קוד קופון: context30

בסדרה "הקשרי עיון וביקורת", בעריכת פרופ' יהודה שנהב-שהרבני, ראו אור 29 ספרי מקור. ספרי הסדרה פותחים צוהר למחשבה ביקורתית על החברה והתרבות בישראל וחושפים את האופנים שבהם היא השתנתה בעשרים השנים האחרונות.