לפני כמה שבועות, בריאיון לגלי צה"ל, תקף שר האוצר ליברמן את נגיד בנק ישראל אמיר ירון על קריאתו לבטל את מס הבלו בעקבות הזינוק במחירי הדלק: "אני לא מייעץ לנגיד בנק ישראל איך לטפל במערכת הבנקאית ובריביות", הוא הכריז, "ואני לא צריך עצות מהצד". ואולם, אלו אינן עצות מהצד: שלא כמו גופים אחרים, חסרי מעמד מחייב (למשל המועצה הלאומית לכלכלה, המשמשת גוף מייעץ לממשלה ולעומד בראשה), החוק קובע כי הנגיד הוא היועץ הכלכלי לממשלה. דברים אלו מעלים על הדעת את ניתוחם המרתק של דניאל ממן וזאב רוזנהק בספרם בנק ישראל: כלכלה פוליטית בעידן ניאו-ליברלי, שראה אור ב-2009, בהוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד.

שינויים ביחסי הכוחות

הקונפליקט בין שר האוצר לנגיד בנק ישראל מצטרף לקונפליקטים חריפים בין משרד האוצר לבנק ישראל גם בממשלות קודמות, והוא קשור במאבקי הכוח בין הגופים. אבל לא תמיד היה כך. כפי שמתואר בספרם של ממן ורוזנהק, עד לאמצע שנות השמונים של המאה העשרים בנק ישראל לא היה שחקן מוסדי ופוליטי מרכזי. עד אז היה הבנק כפוף למשרד האוצר ויישם את המדיניות המוניטרית של הממשלה. אך ככל שהתבסס המודל הניאו-ליברלי, מעמדו של בנק ישראל הלך והתעצם עד שהוא מיצב את עצמו כשחקן עצמאי ובעל השפעה ניכרת על המדיניות הכלכלית.

תהליך זה לא היה ייחודי לישראל: במקומות רבים בעולם ניכרה התעצמות של הבנקים המרכזיים והם הפכו לגופים חזקים שיש להם תפקיד מכריע בקידום הליברליזציה הפיננסית. הפרדיגמה הניאו-ליברלית דוגלת במשמעת פיסקלית ומוניטרית, כלומר במדיניות "אחראית" החותרת לצמצום האינפלציה ולהקטנת הגירעון התקציבי. לדפוסי פעולה אלה, טוענים ממן ורוזנהק, יש השלכות מרחיקות לכת על יחסי חברה–מדינה, על חלוקת המשאבים ועל האי-שוויון בחברה.

יש הסבורים שתהליכים אלו נכפו על המדינות מכוח הגלובליזציה, ושלשדה הפוליטי המקומי לא היה בהם תפקיד פעיל. אך המחברים טוענים שלאמיתו של דבר הגלובליזציה שימשה כלי בידי בנק ישראל לקידום המדיניות הניאו-ליברלית. אחד האמצעים העיקריים ששימשו את הבנק לשם כך היה רטוריקה ניאו-ליברלית אופיינית, המדגישה את התלות הכמעט מוחלטת בשווקים הפיננסיים הגלובליים והכוללת נבואות זעם ותרחישים קודרים שלפיהם אי-אימוצן של פרקטיקות ניאו-ליברליות יוביל באופן בלתי נמנע לאסון. רטוריקה זו, המחברים מראים, התעצמה בעשור שבין 1995 ל-2005, על רקע המאבק על העיגון החוקי של עצמאות בנק ישראל. 

בנק ישראל והתבססות התפיסה הניאו-ליברלית

מחקרם של ממן ורוזנהק נשען על מגוון רחב של חומרים, בהם מסמכים פנימיים של בנק ישראל ומשרד האוצר, דוחות, הודעות לעיתונות, פרוטוקולים של ועדות הכנסת ומאמרי עיתונות. הוא מספק תיאור היסטורי מעמיק ומרתק של התמורה ההדרגתית שחלה במעמדו של בנק ישראל למן שנות השמונים, ומקשר זאת להתבססות התפיסה הניאו-ליברלית בישראל ובעולם. התמורה הזאת מתוארת בין השאר כסדרה של שינויים מוסדיים שנגעו ליחסי הכוחות בין הבנק לממשלה.

נקודת המפנה העיקרית במעמדו של הבנק הייתה התיקון לחוק בנק ישראל ב-1985, שפטר את הבנק מאחד התפקידים העיקריים שהיו לו עד אז – כיסוי הגירעונות התקציביים של הממשלה. עם התחזקות מגמת הליברליזציה הפיננסית בוטל גם תפקידו המרכזי השני של הבנק – הקצאה של אשראי מסובסד על ידי המדינה למגזרים כלכליים נבחרים. שינוי זה בישר את מגמת הצמצום של מעורבות הממשלה בתהליכי הגיוס וההקצאה של ההון במשק. 

בעקבות דיונו של קרל פולני (שספרו התמורה הגדולה ראה אור לא מכבר בהוצאת המכון), המחברים טוענים שיש בכך כדי לשקף תהליך הולך וגובר של התנתקות השווקים והכלכלה מעוגנים חברתיים ופוליטיים. המשבר הפיננסי שפרץ ב-2008, לאחר כתיבת הספר, לצד משברים עולמיים אחרים ובהם משבר הקורונה, מעניקים משנה תוקף לטענות המובעות בספר ומוכיחים את הרלוונטיות שלו גם היום.

לרגל חתימת הסדרה "הקשרי עיון וביקורת", במהלך חודש יולי 2023 יימכרו כל ספרי הסדרה ב-50% הנחה מהמחיר הקטלוגי בהזנת קוד קופון: context30

בסדרה "הקשרי עיון וביקורת", בעריכת פרופ' יהודה שנהב-שהרבני, ראו אור 29 ספרי מקור. ספרי הסדרה פותחים צוהר למחשבה ביקורתית על החברה והתרבות בישראל וחושפים את האופנים שבהם היא השתנתה בעשרים השנים האחרונות.