חיי המרכז: מחשבות על האתגר החילוני המרכזי

בנימין זינגר, לילך קרסנטי | 01.05.2022 | צילום: Unsplash

חיי המרכז: מחשבות על האתגר החילוני המרכזי

איפה קל יותר לרקוד, בחתונה או במסיבה? יש בכלל הבדל בין השתיים?

ובכן, כן. ההבדל המרכזי הוא שלחתונה יש מרכז – הריקודים הם סביב הזוג המאושר, ואילו במסיבה פשוט רוקדים – לא לשם משהו, ולא בהכרח לעבר מישהו, אלא רק רוקדים. חתונה היא אירוע עם כללים חברתיים וטקסיים ברורים. מובן לכול שבני הזוג הם המצויים במרכז הטקס ושאר האורחים נמצאים שם בשביל לחגוג אותם ואיתם. מסיבה, לעומת זאת, היא אירוע מבוזר יותר. אמנם גם בו נוהגים קודים חברתיים מסוימים אך אין בו מרכז ברור שסביבו מתכנסים הרוקדים; אין תנועות שסביר שיופיעו, כמו הנפת הזוג על כתפי חבריהם; ואין היררכיה ברורה בין המשתתפים.

חוסר המרכז המובנה הוא אחד המאפיינים של המושג "חילוניוּת". אמנם לאורך ההיסטוריה זוהה המושג עם ערכים ותנועות כמו נאורות, מדע, התפתחות טכנולוגית, דמוקרטיה ועוד, אולם אף אחד מהם הוא לא הלב שעליו אפשר להעמיד אותו.

בערב "שיחת חילון" אשר התקיים ביום חמישי, 26 במאי, במכון ון ליר בירושלים, ביקשנו לחשוב יחד: כיצד להבחין בין ערכים בעולם נטול מרכז? האם אכן זהו מאפיין בלעדי לחילוניות? קיימנו מגוון שיחות על מובנים שונים של חילוניות ועל הקשרים שהיא מקיימת עם נושאים כמו מסורתיות, מגדר, אמנות ועוד. 

 

"צללי האל המת" והחיפוש אחר המרכז

החיפוש אחר מרכז הוא החיפוש אחר "ראשית", יסוד שנמצא בבסיס כל הדברים ומשמש להם מקור. אם יש ראשית הרי שיש גם מרכז. הראשית היא מצפן בתוך עולם שמשתנה, נקודת התייחסות שכלל הערכים, התופעות, הדעות, והאפשרויות נמדדים על פיה. עם הזמן החיפוש אחר ראשית – או מרכז – זלג מהמחשבה הדתית אל ההגות המערבית, המחולנת לכאורה. כשדקארט אומר במאה ה־17 "אני חושב משמע אני קיים", הוא מנסה לומר "בראשית הייתה התבונה".

מאיפה באה ההתעקשות הזו שלדברים יהיה מרכז, אפילו אצל המדענים והפילוסופים, אותם אלו המתיימרים להיות הכי "רציונליים" שיש? ניטשה עונה על שאלה זו כך: "אלוהים מת: אך אם לדון לפי אופיו של האדם, ייתכן ועוד אלפי שנים תהיינה מצויות מערות, בהן יהיו מראים את צלו. ואנחנו – אנחנו מצווים לגבור על צילו!" (המדע העליז, עמ' 108).

ניטשה, זה שהכריז על מות האל, אומר לנו שגם בעולם שבו אלוהים כבר לא נמצא במרכז הבמה – הרי שהוא ממשיך להטיל את צלליו על חיינו בדרכים אחרות. התשוקה האנושית להסבר, לאמת, למוסר ולמרכז שיארגנו את חיינו היא "אותה גברת בשינוי אדרת". ניטשה מעביר את הדגש מהנושא הרעיוני – דמוקרטיה, מדע, אמת, זכויות – אל תנועת הנפש: השאיפה לארגן את חיינו סביב נקודה אחת יציבה שמחוצה לנו. הנושאים משתנים אך קשה לנו שלא למלא את החלל שהאל הותיר במותו. 

ובכן, האם החילוניות היא רק דת במסווה? לא זו הטענה. מה שנבקש להדגיש הוא ששאלות כמו אמונה באלוהים או קיום מצוות הן שאלות שבמובן מסוים אינן לב הדיון בחילוניות. הלב נמצא בשאלה אם ניתן ליצור עולם שבו אין מרכז: עולם שבו מקומות קדושים לא עדיפים על מקומות אחרים, שבו סמכות אחת לא עדיפה על השנייה, שבו הריבוי עדיף על האחדות והשונה עדיף על הדומה. 

במעבר שכזה לעולם נטול מרכז יש תחושת אי־נוחות, אולי כמו התחושה שמלווה את מי שמגיע למסיבה ולא בטוח מה לעשות עם הגוף שלו, שלא בטוח מה בעצם התכלית של כל הריקודים הללו. אך נדמה שזו המשימה שעומדת לפתחו של מי שמבקש לצעוד מעבר ל"צללי האל המת".

 

מומלץ לצפות בסדרת ההרצאות "חילוניוּת על הבר", ולקרוא את הספרים "חילון וחילוניות" ו"מעבר לחילון".

הצטרפות לרשימת התפוצה