מחשבות בעקבות הכנס "ארגז כלים פמיניסטי לעת הזו"

כשהבת שלי היתה בכיתה א' היא חזרה יום אחד הביתה ואמרה לי – "אמא, המורה שלי עושה בכיתה משהו שתאהבי", כששאלתי אותה מה המורה עושה, היא סיפרה שבכל פעם שהמורה שלה שואלת שאלה היא נותנת גם לבת וגם לבן לענות, לסירוגין – בת, בן, בת, בן. המורה גם הסבירה לכיתה שהיא עושה את זה כי אחרת בנות ישתתפו פחות בשיעור. הייתי אז כבר פעילה פמיניסטית ותיקה ויו"ר הועד המנהל של מרכז הסיוע לנפגעות אונס בירושלים, אבל ברגע הזה נפל לי אסימון. בזכות הסיפור הזה הבנתי שזה השורש, הרגעים היומיומיים, הקטנים לכאורה, במרחב החינוכי, שמעצבים את החיים של כולנו מגיל צעיר.  

בהשראת הסיפור הזה יצאתי למסע של למידה בבית ספר מנדל למנהיגות חינוכית, מסע שהפך למחקר על החסמים והמנופים לקידום שוויון מגדרי במערכת החינוך בישראל. מחקר אשר שימש בסיס לתיאוריית השינוי של המיזם שהקמתי, המרכז הישראלי לשוויון מגדרי בחינוך, העוסק בפיתוח, הטמעה ומחקר של פדגוגיה שמקדמת שוויון מגדרי במערכות חינוך. 

פדגוגיה שמקדמת שוויון מגדרי שמה לב לרגעים הקטנים האלה, שחוזרים על עצמם שוב ושוב, יום אחרי יום, ומתבוננת בהם קודם כל מבעד למשקפיים מגדריים. בתכניות של המרכז אנחנו מלמדות נשות ואנשי חינוך להסתכל על המרחב החינוכי ולשאול שאלות מגדריות: מי משחקת יותר בפינת המשפחה ומי בפינת הקוביות? למי מותר לבקש עזרה ולבכות? מי מרגישה כל הזמן שהיא לא מספיק טובה? 

ברגעים האלה, כשמורה שואלת שאלות על הכיתה שלה במשקפיים מגדריים ורואה את מה שלא הבחינה בו קודם לכן טמונה עוצמה רבה. העיניים נפקחות, התפיסה משתנה. אבל, אלו רגעים שיש בהם גם פגיעות, משום שבבסיסם נמצאת הנכונות לאי־ידיעה וללמידה. בכנס שהתקיים לאחרונה במכון ון ליר – "ארגז כלים פמיניסטי לעת הזו" - קיימנו מושב שכותרתו "ארגז כלים פמיניסטי בשדה החינוך וההוראה". במושב דפנה איזנרייך הדגישה את הצורך להוביל את תהליך הלמידה מתוך הכרה בפגיעות הזאת, ובתנאים הדרושים להיווצרותו של ידע חדש מתוך תודעה פמיניסטית. תודעה פמיניסטית מכירה במעמדן החברתי של מורות, בציפיות המגדריות מנשים לעסוק בחינוך ובהיותן "שק החבטות" של החברה – המצפה מהן לתקן את כל קלקוליה – ובתנאי ההעסקה הלא הוגנים והלא מספקים שלהן.

חינוך לשוויון מגדרי הוא ההבנה שהמגדר נמצא שם כל הזמן, לא רק ביום האישה הבינלאומי, ושחשוב לזהות את הרגעים האלה, הקטנים, כשמישהו זורק לאוויר קללה בעלת הקשר מגדרי או כשבחדשות עולה סוגיה מגדרית. בכנס הראתה סהר גל כי רגעים כאלה מתרחשים כל הזמן וכי ביכולתם של אנשי ונשות החינוך להשתמש בהם. גם הרחבת מנעד ההתנסויות והתפיסות המגדריות והחברתיות בשיעורי חינוך גופני בנושאי גוף, בריאות וספורט, היא דוגמא לחינוך לשוויון מגדרי, כפי שהראתה ד"ר אורנית רמתי־דביר. 

המחקר שלי אודות שדה החינוך ופיתוח תיאוריית השינוי העומדת בבסיסו של המיזם שאי מנהלת התגבשו בשנים שבהן הייתי חברה במעבדה לסובייקטיביות פוליטית פמיניסטית במכון ון ליר. במעבדה התבוננו וחשבנו על האפשרויות – וגם על המגבלות – שהתיאוריה הפמיניסטית מביאה עימה, ובהשראת השיח הזה גיבשתי את תפיסתי אודות התנאים והמגבלות של פעילות פמיניסטית בשדה החינוך. המעבדה הייתה עוגן תיאורטי ומחקרי בעבורי בתקופה על עשייה אינטנסיבית ואפשרה לי התבוננות רפלקטיבית תיאורטית על העשייה תוך כדי תנועה. המעבדה גם חידדה את החשיבה שלי על הדרכים ליצירת שיח ומחקר המכוונים כלפי העתיד ומקדמים הזדמנויות חשיבה על דרכי פעולה, מחקר ושינויים של קידום שוויון מגדרי. 

בעבורי, לנהל מיזם פמיניסטי, שמבקש להגיע להשפעה רחבה, זה אומר לעסוק במשא ומתן בלתי פוסק, להתגמש. להתאמן כל הזמן בחשיבה קדימה, כי זה לא פחות חשוב מלחשוב אחורה, כפי שאמרה ד"ר מירי רוזמרין, במושב הפתיחה של הכנס. עלינו "להכיל את הגלים של התקווה והתשישות", בלשונה של ד"ר תניא ציון־וולדקס, שאיתה אני מלמדת קורס בחוג לחינוך באוניברסיטה העברית, שם אנחנו פותחות תכנית חדשה לתואר שני במגדר וחינוך יהודי. 

בשלב הזה יש פוטנציאל למהפכה, כפי שהסבירה ד"ר הדרה שפלן־קצב בכנס כשסיפרה על הטמעת פרספקטיבה מגדרית בלימודי אמנות במכללות להכשרת מורות ומורים. העשייה בתחום החינוך מלמדת אותנו שלפנינו תהליכים ארוכים, איטיים ומורכבים, עם התקדמות לצד נסיגה. היא מלמדת אותנו על כוחה הרב של רפלקטיביות, על מחויבות אישית, על מחיריה וכוחותיה, ומורה לנו כי פמיניסטיות חייבות להיות אופטימיות מושבעות, נשים המתעקשת לדמיין אפשרויות לפעולה ושינוי גם אל מול מציאות מתנגדת או אדישה.

לצפייה בכל ההרצאות של הכנס "ארגז כלים פמיניסטי לעת הזו" >

כותבת המאמר היא יעל בוים־פיין, מהמרכז הישראלי לשוויון מגדרי בחינוך והאוניברסיטה העברית, משתתפת בחממות המחקר בתחום מגדר ופמיניזם במכון ון ליר בירושלים.