לקראת יום הנשים הבינלאומי, הדס בן אליהו מעלה גם השנה את נושא חוסר השוויון המגדרי בעבודות המשפחה ובעולם התעסוקה, וזאת בעקבות נקודת מבט של אישה צעירה שמאסה בחוקי המשחק המגדריים המקובלים. האם יש דרך לשנות אותם ולחתור למען שוויון אמיתי?

אני נוהגת בדרכי לעבודה בירושלים. בתי יושבת לצדי, פותרת תרגילים בפיזיקה תוך כדי הנסיעה. זהו הסמסטר הראשון שלה באוניברסיטה. מדי פעם אנחנו מדברות על העתיד, ואני מגלה שהרבה מהדברים שאני לוקחת כמובנים מאליהם ביחס לעתיד שלה אינם נראים לה מובנים כלל וכלל, ובוודאי שלא מובנים מאליהם. ה"תלם" החברתי של לימודים ואחריו שנים ארוכות של עבודה נראה לה משמים ומדכא.

אמא מפרנסת, אמא מגדלת

דפוס החיים המשפחתיים המקובל: בן או בת זוג, מיסוד הקשר, גידול ילדים – נראה דרך עיניה מכביד ולא הכרחי. החלוקה הכל-כך לא שוויונית של עבודת המשפחה (העבודה השקופה של הטיפול בבני ובבנות משפחה, של עבודות הבית) בין בת ובן הזוג, הג'ינגול האינסופי שהורים בכלל ואמהות במיוחד נדרשות ונדרשים אליו כדי להקים, לגדל ולפרנס משפחה – לתמונת העתיד הזו יש מבחינתה אפקט מרתיע. במיוחד לנוכח הידיעה שהיא מבוססת על סדר חברתי-מגדרי שכמעט שלא חל בו שינוי לאורך השנים.

השינוי העיקרי שחל בעשרות השנים האחרונות הוא התנועה של נשים מהבית החוצה: גידול בשיעור הנשים שמשתתפות בשוק העבודה, שעובדות בשכר. אין כמעט שינוי במה שקורה בבית פנימה: בַּזמן שגברים משקיעים בביצוע עבודות שקופות (עבודות הבית והטיפול בבנות ובבני משפחה). התנאים והכוחות שמשמרים את הפערים בין נשים לגברים – בספֵירה הפרטית, במשפחה, ובספֵירה הציבורית, בשוק העבודה – כמעט שלא השתנו. קל יותר להגיד לאישה "תהיי יותר אסרטיבית מול הבן זוג שלך כדי שהוא יוציא את הילדים מהגן פעמיים בשבוע כך שאת תוכלי להישאר בעבודה עד מאוחר. אז אולי תוכלי לבקש העלאה בשכר", מאשר לקצר את שבוע העבודה בישראל כך שכולן וכולם יוכלו לקיים באופן שפוי יותר חיי פרנסה וחיי משפחה. 

ממפעלי הטקסטיל לאישה במאה ה-21

מקורותיו של יום הנשים הבינ"ל הוא במאבק של נשים פועלות שעבדו בתעשיית הטקסטיל בניו-יורק בתחילת המאה הקודמת, לשיפור שכרן, תנאי עבודתן והגדרתן כעובדות מקצועיות. פועלות אלו, שרבות מהן היו נשים יהודיות שהיגרו מאירופה לארה"ב, הכירו מקרוב את פעולתם של איגודים מקצועיים באירופה לשיפור תנאי העבודה וההעסקה של עובדים. מאבקן כלל שביתה ממושכת שנמשכה כשנה, והסתיימה בהסכם שנחתם והביא לשיפור בתנאי השכר והעבודה ואף לקיצור שעות העבודה שעד אז עמדו על 65–75 שעות בשבוע.

יש אירוניה בכך שההישגים המצטברים לשיפור מצבן של נשים בשוק העבודה, מפועלות הטקסטיל לפני יותר ממאה שנה ועד היום, תרמו באופן לא מכוון ליצירת מציאות חיים שנתפסת כמרתיעה בעיני נשים פמיניסטיות צעירות. אני רואה שגם זוגות שמבססים את חייהם המשותפים על תפיסות שוויוניות מוצאים עצמם בחלוקת עבודה מאוד ממוגדרת ולא שוויונית כאשר נולדים להם ילדים. קשה מאוד להשאיר את הסדר החברתי-מגדרי הכללי מחוץ לדלת הבית.

עיקר המאבקים לשיפור מצבן של נשים לאורך השנים התמקדו בזירה הציבורית, ובמיוחד באופן השתתפותן של נשים בשוק העבודה – מניעת אפליה בתעסוקה, הרחבת תחומי העיסוק, צמצום פערי שכר, ניפוץ תקרות זכוכית, ייצוג שוויוני, רכישת השכלה, ועוד. במידה רבה, בתי מגלמת את הצלחת המאבקים האלה בעצם הבחירה שלה בלימודי פיזיקה ובאופק התעסוקתי הרלוונטי עבורה. אולם הרחבת תחומי ההשכלה והתעסוקה של נשים לא הובילה לשינוי דפוסי העבודה של גברים כך שיתאימו לדרישות חיי המשפחה. זאת, בין היתר, משום שהורדת הערך הסימבולי והכלכלי של מקצועות הטיפול המזוהים עם נשים דוחפת אותן לצאת ממקצועות אלה, אך אינה מהווה כל תמריץ לגברים להיכנס אליהם. 

דברים אלו מעלים את השאלות: האם אפשר לפעול גם לשינוי בחלוקת העבודה המגדרית בספֵירה הפרטית? כיצד אפשר לפעול להכרה בעבודות השקופות ובהשפעתן על חיי נשים? מהם המחירים שמשלמים גברים על אופן ההשתתפות שלהם בעבודת המשפחה? 

אני רוצה לאחל לכולנו שביום הנשים הבינ"ל בעוד עשור נוכל לציין שיפור משמעותי גם בתחומים אלו. 

להעמקה בנושא ניתן לראות מקבץ ספרים ופרסומים של מכון ון ליר שעוסקים בסוגיות חברתיות מפרספקטיבות פמיניסטיות >

עוד מומלץ לקרוא מאמרים ולצפות בהרצאות בנושא פמיניזם ומגדר >