לאהוב אותה זה לחדש אותה: על דילמות של התחדשות דתית בעקבות הסרט "מלכת השבת"

בסצנת הפתיחה של הסרט "מלכת השבת" (Sabbath Queen) בבימויו של סנדי דובובסקי נראה הרב עמיחי לאו-לביא יושב בחדר מרווח שנראה מסודר לקראת טקס נישואים, ומשוחח עם שני החתנים לעתיד, שניהם לבושים כנזירי זן. אחד מהם, כך אנחנו מבינים בהמשך, הוא יהודי, השני – לא. לאו-לביא, כך נראה, מודע לסיטואציה החריגה. הוא מישיר מבט למצלמה ואומר בשקט, באנגלית: "הפרתי את החוק. הבחירה שלי... מייצגת בגידה".

הסרט התיעודי "מלכת השבת" עוקב במשך עשרים שנה אחרי דמותו המורכבת והוורסטילית של עמיחי לאו-לביא, ישראלי, קוויר, אומן פרפורמנס שהביא לעולם את דמות הדראג של הרבנית הדסה גרוס, ומי שהקים את קהילת ה-Lab/Shul הניו יורקית – קהילת pop-up יהודית, אלטרנטיבית ואקספרימנטלית. הוא גם רב שקיבל סמיכה מהתנועה הקונסרבטיבית. אבל לאו-לביא הוא לא רק כל זה, אלא הוא גם נצר לשושלת רבנים מפוארת של 39 דורות: הוא בן דודו של הרב האשכנזי הראשי לישראל, הרב דוד לאו, אחיינו של הרב האשכנזי הראשי לשעבר, הרב ישראל לאו, ואחיו הוא הרב בנימין לאו, שעמד בראש קהילה דתית-לאומית משגשגת בירושלים. עבור לאו-לביא, הרקע המשפחתי הזה, וסיפור ההישרדות של האב והדוד בשואה, היחידים מבני משפחתם ששרדו לאחר ששהו במחנות המוות של הנאצים, הם בו בזמן עניין של "ייחוס" וכבוד אבל גם נטל.

במהלך הסרט אנו מתוודעים למורכבות הרגשית שהוא מתמודד איתה כאשר הוא מתבונן לאחור, בבחירות שלו, אל מול המסורת המשפחתית שהגיע ממנה ושהיה אמור להמשיך אותה. כי לאו-לביא, כך אנחנו למדים, אינו דתל"ש (דתי-לשעבר) סטנדרטי (בהנחה שיש דבר כזה); אחד שהסיר מעליו את עול המסורות הדתיות והמשפחתיות ויצא לדרך חדשה, מחולנת. עבורו, השחרור מהמעמסה אינו כרוך בהתרחקות מן המסורת היהודית ובהתנכרות כלפיה, אלא דווקא בשאיפה ההפוכה – בניסיון להתקרב אליה מחדש. התקרבות זו כרוכה מבחינתו בעיצובה מחדש באופנים שהם חתרניים ונועזים, בוודאי בהקשר של היהדות הישראלית האורתודוקסית השמרנית.

מהאוונגרד לרבנות

בסרט מתועד האופן שבו ההתפתחות האישית וההתפתחות המקצועית של לאו-לביא נשזרות זו בזו לאחר הגיעו לארצות הברית: בתחילה כהומוסקסואל מוצהר וכאומן אוונגרד ובהמשך כמורה רוחני וכמנהיג קהילת אומנים אקספרימנטלית. לאו-לביא, שמצטרף ל-Radical Faeries, תנועה של רוחניות ניאו-פגאנית קווירית, מתחיל להופיע כדמות דראג ששמה הרבנית הדסה גרוס – הגרסה היהודית של דיים עדנה, אם תרצו. בהמשך הוא מגבש את הקונספט של Storahtelling – מופע פרפורמנס וריטואל המשלב משחק תיאטרלי עם הטקס המסורתי של קריאה בתורה, ומתוכו מתגבשת קהילת ה-Lab/Shul, שלאו-לביא משמש כמנהיגה הרוחני. קהילה זו מתארת את עצמה במילים הבאות: "קהילה ניסיונית, מונחית בידי אומנים, למפגשים יהודיים מקודשים – פתוחה לכולן ולכולם, עם או בלי אלוהים". אולם לאו-לביא אינו עוצר בנקודה זו, אלא מתחיל ללמוד ב-Jewish Theological Seminary (בית המדרש לרבנים של התנועה הקונסרבטיבית) ומקבל מהם סמיכה לרבנות. הבחירה הזאת מפתיעה ואף מטרידה את חבריו ושותפיו לקהילה, שמתקשים להבין מדוע הוא, אומן הטרנסגרסיה, בוחר "לשוב" באופן הזה למסגרות היהודיות הממוסדות.

אכן, דמותו ובחירותיו של לאו-לביא מייצגות היטב את המתח הזה: בין הדתיות היהודית הממוסדת לזו שאינה ממוסדת; בין יהדות שרואה את עצמה כהמשך ישיר למסורת העבר לבין זו שמבקשת לעצב את המסורת ולחדש אותה. הרי לאו-לביא, בדומה לדמויות אחרות שפעילות במסגרות של התחדשות יהודית בצפון אמריקה ובישראל, מבקש להתאים את המסורת היהודית לרוח התקופה ולערכיה מתוך הגמשת הנורמות המקובלות בה – גם במחיר של הרגזת המיינסטרים היהודי ואפילו היפרדות ממנו. למעשה, כבר משנות השבעים המוקדמות פעלו בארצות הברית התארגנויות יהודיות שונות ברוח זו, ובהן תנועת החבורה ((The Havurah ותנועת ה-Jewish Renewal, והיום יש ארגונים שונים שמניפים את דגל "הרוחניות היהודית". קבוצות אלו מציעות גישה יהודית מסוג חדש – חוץ-ממסדית, א-היררכית, שוויונית, גישה שמחזיקה בערכים ליברליים ופרוגרסיביים מבחינה פוליטית ושואפת לחוויה יהודית רוחנית משמעותית. מטרה זו מתממשת פעמים רבות באמצעות חידוש הריטואל היהודי המסורתי באופן יצירתי ומשוחרר. כך, לעיתים קרובות משולבים בתוך הריטואל היהודי רכיבים טקסיים ורעיוניים הלקוחים משיטות רוחניות לא-יהודיות כדוגמת מדיטציה, שמאניות או סופיות. באופן דומה, דמות הדראג של הרבנית הדסה גרוס, הריטואלים הניסיוניים של ה-Lab/Shul ועריכה של חופה יהודית עבור זוג גברים שאחד מהם אינו יהודי, מותחים את גבולות המסורת המקובלים, גם עבור המיינסטרים היהודי הליברלי הצפון אמריקאי.

התחדשות יהודית וגבולות המסורת

כאן המקום להתעכב מעט על המונח "התחדשות יהודית". בניגוד למושג "שינוי" או "רפורמה", אשר מגלם בתוכו את השאיפה לייצר משהו חדש ושונה מהקיים, בפעולה יזומה שמגיעה מבחוץ, פעולת ההתחדשות היא איטית ומורכבת יותר. זו היא פעולה רפלקסיבית של שינוי המתרחש מבפנים בצעדים קטנים כל כך עד שנראה כאילו התהווה מתוך עצמו. במקרה שלנו, ההתחדשות היהודית מבקשת לחדש את מסורת העבר במטרה להתאים אותה ולעשות אותה רלוונטית לצרכים הרוחניים של אנשי התקופה. המצאת המסורת הזאת כרוכה גם באותנטיזציה שלה, כלומר בניסיון להציג את היהדות המתחדשת כגרסה אותנטית ועל כן לגיטימית של היהדות. יתרה מזו, פעולת השינוי כרוכה גם ברפלקסיה על גבולותיה ובשאלה המתמדת עד כמה אפשר לשחוק את הנורמות התרבותיות והדתיות שהתקבלו בקהילות יהודיות לאורך הדורות – למשל, האם אפשר לקיים תפילה בבית הכנסת בהובלת רבה א-בינרית? לשלב טקס שמאני בתוך תפילת ערבית? או כמו במקרה של לאו-לביא, לחתן זוג גברים שאחד מהם אינו יהודי? במילים אחרות: עד כמה אפשר להגמיש או אפילו לבטל את הכללים ואופני הפעולה המסורתיים (האורתודוקסיים והליברליים) כפי שהתגבשו לאורך הדורות ועדיין להישאר בתוך המסגרת של ההבנה הרחבה והמשותפת של מה היא היהדות?

התשובה לשאלה הזאת תלויה כמובן גם בהקשרים היסטוריים, תרבותיים וגיאוגרפיים. עבור יהודים ליברלים בצפון אמריקה של תחילת המאה העשרים ואחת, שאלת השוויון המגדרי ואפילו חתונה חד-מינית הם כיום .non-issue לעומת זאת, עבור יהודי שגדל בישראל האורתודוקסית והשמרנית, אישה בתפקיד מנהיגות דתית או נישואים של זוג חד-מיני – אלה עדיין נושאים שנויים (מאוד) במחלוקת. כך גם שילוב רכיבים ריטואליים לא-יהודיים (למשל מדיטציה בודהיסטית) בפולחן היהודי לא יתקבל בבתי כנסת של המיינסטרים הרפורמי והקונסרבטיבי בארצות הברית, וכמוהו עמדות אנטי-ישראליות ואנטי-ציוניות במופגן.

דילמות אלה עולות בצורה מובהקת בסרט, כשאנו צופים בלאו-לביא מתפלל ביחד עם נשות הכותל או משתתף בהפגנה למען סיום המלחמה בעזה ומותקף מילולית בשל כך. גם ההתלבטות שלו בנוגע לעריכת טקס הנישואים הבין-דתי לזוג הגברים שפתחה את הסרט מציפה את השאלה הזאת ביתר שאת. כמי שקיבל את הסמיכה לרבנות מהתנועה הקונסרבטיבית הוא מודע היטב לכך שהתנועה שמתמודדת בשנים האחרונות עם שאלת ה-interfaith marriage הכריעה נגד נישואים כאלה, וכי אם יחליט לחתן את הזוג, הוא יוציא את עצמו ממנה. ואכן, כך קרה.

ואולם מלבד הדילמה האישית הזאת של לאו-לביא ניצבת גם השאלה הלא-פתורה בנוגע לשרידותה של היהדות במאה העשרים ואחת והאתגרים העומדים לפני אוהביה: האם השמירה על המסגרות הנורמטיביות כפי שהתגבשו במהלך הדורות תציל אותה מהכחדה, או שמא דווקא התעוזה לדמיין מחדש את המסורת המקודשת תצליח להפוך אותה למשמעותית עבור הדור הנוכחי והדורות שאחריו?

---

ד"ר רחל ורצברגר היא אנתרופולוגית של דת ומרצה בכירה במכללה האקדמית הרב תחומית ירושלים (לשעבר מכללת הדסה). היא חוקרת התחדשות יהודית ודתיות יהודית עכשווית, בישראל ומחוצה לה.

הסרט "מלכת השבת" הוקרן במכון ון ליר בירושלים ביום שלישי, 12.8.2025, בשעה 20:00. לאחר ההקרנה התקיימה שיחה בהשתתפות ד"ר רחל ורצברגר, המרכז האקדמי הרב תחומי ירושלים, רבי נריה רפאל כנפו, מנכ"ל קהילת ציון וחבר הוועד המנהל של הבית הפתוח בירושלים, ובהנחיית ד"ר עידו הררי ממכון ון ליר בירושלים.