מי שלח אותך?

על הצבעה מחו"ל, "ירידה מהארץ" וגבולות האזרחות הישראלית

לקראת הבחירות לכנסת ה־26, במקביל לקמפיינים המפלגתיים, מתנהל קמפיין מסוג אחר: עידוד ישראלים השוהים בחו"ל להגיע לישראל כדי לממש את זכותם הדמוקרטית ולהצביע. על פי דיווחים, יותר מ־30 אלף ישראלים כבר נרשמו למיזמים שונים שמארגנים טיסות מיוחדות לקראת יום הבחירות, ועשרות אלפים נוספים, על פי הערכות, מתכננים להגיע להצביע בכוחות עצמם. עשרות כנסים אקדמיים בתחומים שונים נקבעו לימים הסמוכים לבחירות, בין היתר כדי להקל על חוקרים ואקדמאים ישראלים הנמצאים בחו"ל להגיע להצביע. בנוסף, סדרת סרטונים משעשעים פרי מוחו הקודח של רועי כפרי צצה ברשתות החברתיות תחת הסלוגן "טוסו להצביע".

כל אלה, לצד העיסוק התקשורתי הנרחב בנושא, מדגישים מאפיין חריג יחסית של שיטת הבחירות הישראלית: רובם המוחלט של הישראלים השוהים מחוץ למדינה אינם יכולים להצביע אלא אם יגיעו פיזית לישראל. לכאורה מדובר בשאלה בירוקרטית הנוגעת לנהלי בחירות, אך למעשה, ההסדר הזה משקף תפיסות ישראליות עמוקות באשר ליחסים שבין אזרחות, טריטוריה והגירה.

הבעיה אינה טכנית. הרי מדינת ישראל יודעת לקיים בחירות בחו"ל. בבחירות הקרובות ישתתפו אלפי ישראלים שיצביעו ביותר מ־100 קלפיות בנציגויות ישראלי ברחבי העולם. אלא שקלפיות אלה אינן פתוחות לכל אזרח. רשאים להצביע בהן עובדי מדינה, ובהם חיילים, עובדים ושליחים של הסוכנות היהודית, קק"ל, קרן היסוד וההסתדרות הציונית העולמית, וכן, בתנאים מסוימים, בני משפחותיהם. לעומתם, סטודנטית ישראלית בבוסטון, עובד הייטק ברילוקיישן בלונדון, צעירה אחרי צבא בטיול הגדול בהודו או אזרח ישראלי שעבר לגור ביפן – כולם חייבים להגיע לישראל כדי לממש את זכות ההצבעה שלהם.

יוצאים מן הכלל

כאן טמון אחד ההבדלים המעניינים בין ישראל למדינות אחרות. האפשרות להצביע מחו"ל קיימת כיום ברוב גדול של מדינות העולם, אך ההסדרים משתנים ממדינה למדינה. במדינות מסוימות, ובהן קנדה, אסטוניה וצרפת, כל אזרח בעל זכות בחירה המתגורר בחו"ל יכול, ככלל, להצביע ממקום מושבו. מדינות אחרות, ובהן ניו זילנד, איסלנד ודנמרק, מגבילות את הזכאות או מתנות אותה במשך השהייה בחו"ל או במועד הביקור האחרון במדינת המוצא. יש גם מדינות הדורשות הוכחה לזיקה ממשית למדינה. גרמניה ואוסטרליה, למשל, מציבות מבחנים שנועדו לזהות קשר מתמשך אליהן. גם בריטניה שינתה בשנים האחרונות את חוקי הבחירות שלה והרחיבה משמעותית את האפשרות של אזרחיה להצביע מחו"ל.

לצד ישראל בקצה המצמצם של הסקאלה נמצאות כמה דמוקרטיות שבהן אזרחים השוהים בחו"ל אינם יכולים להצביע משם. בהודו, מונטנגרו, סן מרינו ואורוגוואי, למשל, אזרחים השוהים בחו"ל נדרשים בדרך כלל לחזור פיזית למדינה כדי להצביע. אירלנד מגבילה אף יותר: הזכאות להצביע בבחירות כלליות קשורה בדרך כלל לתושבות, ולכן אזרחים החיים בחו"ל אינם יכולים ברוב המקרים להירשם ולהצביע כל עוד הם תושבי חוץ.

ההגבלות הללו מעוגנות בחוקי הבחירות בישראל עוד מראשית המדינה. בשנותיה הראשונות נקודת המוצא הייתה טריטוריאלית כמעט לחלוטין: הבחירות מתקיימות בישראל, ומי שנמצא מחוץ לה אינו משתתף בהן בפועל. בפקודת הבחירות לאסיפה המכוננת מ־1948 אף נקבע במפורש כי מי שנמצא מחוץ לשטח הבחירות ביום הבחירות אינו זכאי לבחור; ב־1951 נעלמה ההחרגה המפורשת, אך לא נוצר כל מנגנון להצבעה מחוץ למדינה. ב־1955 עוגן בחוק העיקרון שלפיו ההצבעה מתקיימת בישראל, לצד חריג מצומצם לאניות ישראליות. הנוסח המשולב של 1959 שמר על אותו עיקרון, וכך נוסח החוק מ־1969. רק ב־1990 התרחש השינוי המהותי: ישראל החלה לאפשר הצבעה בנציגויות בחו״ל. אלא שבמקום לעבור ממודל טריטוריאלי למודל המבוסס על אזרחות או על זיקה למדינה, היא יצרה חריג המבוסס במידה רבה על זהות הגוף שבשמו יצא האזרח לחו״ל.

בבסיס המודל הישראלי עומדת שאלת מפתח ייחודית. בעוד מדינות אחרות שואלות בראש ובראשונה כמה זמן אתה בחו"ל, היכן נמצא מרכז חייך או מהי זיקתך למדינה, החוק הישראלי שואל מי שלח אותך. ההיגיון הזה קשור להבחנה ההיסטורית בישראל בין שליחות לירידה. כבר בדיונים בכנסת בראשית שנות השמונים עלתה השאלה מדוע לא להרחיב את ההצבעה גם לסטודנטים ישראלים בחו"ל. ח"כ חיים הרצוג, לימים נשיא המדינה, הסתייג מהרעיון, בין היתר בשל הקושי להבחין בין סטודנטים השוהים בחו"ל באופן זמני לבין מי שעזבו את הארץ לצמיתות. ההסדר שנחקק לבסוף ב־1990 פתר את הבעיה לא באמצעות הגדרה כללית של "תושב זמני בחו"ל", אלא באמצעות רשימת מוסדות: מי שנשלח מטעם המדינה או אחד המוסדות הלאומיים זוכה לאפשרות להצביע בחו״ל מכוח השתייכותו המוסדית.

בין "שליח" ל"יורד"

המתח הזה נחשף בחריפות בדיוני ועדת החוקה בכנסת ב־2002, כאשר ח"כ משה ארנס מהליכוד קידם הצעה להרחיב את אפשרות ההצבעה גם לישראלים נוספים השוהים בחו"ל באופן זמני. בדיון בוועדה תמך בהצעה גם הח"כ הטרי יחסית, ישראל כ"ץ. מולם התייצב יו"ר הוועדה, ח"כ אופיר פינס־פז ממפלגת העבודה, שטען כי ההצעה מייצגת "פשיטת רגל של הליכוד". פינס־פז הטיח בכ"ץ: "אתה מייצג תנועה ציונית... ורוצה לתת זכות בחירה ליורדים". ארנס השיב: "זכות ההצבעה היום לא מוגבלת לציונים".

בשלב מאוחר יותר בדיון, כשעלתה האפשרות להגביל את אפשרות ההצבעה למי ששוהים בחו"ל במסגרת עבודה בחברה ישראלית, הזהיר ח"כ יוסף "טומי" לפיד ממפלגת שינוי: "אין לי ספק שהחרדים יקימו חברות פיקטיביות שיתנו אישור לכל אחד". כשהדיון שב לשאלת ההגדרה של "יורד", פינס־פז שלף את הקלף ההיסטורי והטיח בכ"ץ: "אני אומר לך שז'בוטינסקי או מנחם בגין היו שומעים אותך, היו מתהפכים בקברם. אני חושב שאדם שרוצה למסמס את ההבחנה בין מי הוא ישראלי ומי הוא יורד, הוא אדם שמשקף גישה לא ציונית". הוא אף הוסיף: "אני חושב שהלאומנות מעבירה אותך על ציוניותך".

בשנים שחלפו מאז, היטשטש עוד יותר הגבול בין ישראלים השוהים בחו"ל לבין מי שמוגדרים "יורדים". מחקר של פרלה אייזנקנג־קיין מ־2025 מתאר את התפתחותה של "דיאספורה ישראלית" בעלת מאפיינים טרנס־לאומיים: ישראלים החיים מחוץ למדינה אך מקיימים איתם קשרים חברתיים, תרבותיים ופוליטיים אינטנסיביים. לדבריה, גם המטען השלילי שנקשר בעבר לחיים מחוץ לישראל נשחק, במיוחד בעשורים האחרונים. המחאה נגד המהפכה המשפטית והאירועים מאז 7 באוקטובר העצימו גם הם את המעורבות הפוליטית של קהילות ישראליות מעבר לים.

מצב זה יוצר פרדוקס מעניין. אביטל פרידמן ועופר קניג הראו במחקרם מ־2021 שהמפלגות הישראליות עצמן פועלות בחו"ל, מתחזקות קשרים עם קהילות ומוסדות ומקדמות שם אינטרסים פוליטיים, אף שהישראלים החיים שם אינם יכולים בדרך כלל להצביע מחו"ל. ישראל, הם כותבים, היא משום כך מקרה יוצא דופן: בעוד שברוב המקרים שנחקרו פעילות של מפלגות מעבר לים קשורה ישירות לניסיון לגייס קולות של אזרחים החיים בחו"ל, בישראל מתקיימת פעילות כזאת גם בלי האפשרות של אותם אזרחים להצביע ממקום מושבם.

דיוקנה של הארץ

כיום נראה כי מרבית הקולות התומכים במתן אפשרות לישראלים להצביע מחוץ למדינה מגיעים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, או לפחות מהמחנה המתנגד לממשלה הנוכחית. אולם הצעות לשינוי המדיניות הישראלית בנושא עלו לאורך השנים שוב ושוב, מכל קצות הקשת הפוליטית, הן בכנסת והן מחוצה לה.

ב־2010 הכריז ראש הממשלה בנימין נתניהו כי יקדם חוק שיאפשר לכל אזרח ישראלי השוהה בחו"ל להצביע בבחירות, וטען כי "זה תורם לקשר ולעוצמתה של ישראל". ההצהרה באה בעקבות ההסכם הקואליציוני בין הליכוד למפלגת ישראל ביתנו בראשות אביגדור ליברמן, שבו התחייבו הצדדים לקדם חקיקה בנושא. גם אז תקפו את המהלך נבחרי הציבור מהצד השמאלי של המפה. יו"ר מרצ דאז, ח"כ חיים אורון (ג'ומס), אמר: "מפתיע ומתמיה להיווכח באילו יוזמות חקיקה עוסקים האולטרא־פטריוטים שלנו. אך לפני שבוע הם עסקו בדה־לגיטימציה ורדיפה של אנשי שמאל ישראלים בעניין קבלת תרומות מחו"ל, ועתה הם פועלים להכשיר הצבעת יורדים. ראוי שאת נבחרי הארץ ודיוקנה יקבעו רק אלה החיים בה. החיים אינם טוקבק". ההצעה של נתניהו וליברמן, כזכור, לא התקדמה לשלבי חקיקה.

ניסוחו של אורון מחדד פרדוקס רחב יותר בשאלת הזיקה בין מגורים לזכויות פוליטיות. בגדה המערבית, בעזה ובמזרח ירושלים חיים מיליוני פלסטינים, שרובם המכריע אינם אזרחי ישראל ואינם משתתפים בבחירות לכנסת. לצידם מתגוררים מאות אלפי אזרחים ישראלים בהתנחלויות, בשטח שלא סופח רשמית למדינת ישראל, והם משתתפים בבחירות ככל אזרח ישראלי אחר. אז מי באמת "חי במדינה" ומי באמת זכאי לקבוע את נבחריה ואת דיוקנה?

גם הצעות לרפורמה בישראל משקפות שינוי מושגי מסוים. במקום ההבחנה הישנה בין "שליח" ל"יורד",  הציעו עופר קניג ויוחנן פלסנר ב־2016, במסמך של המכון הישראלי לדמוקרטיה, לבסס את הזכאות על מבחן של "מרכז חיים בישראל": לא לאפשר הצבעה לכל אזרח ישראלי המתגורר דרך קבע בחו"ל אלא רק למי ששהותם בחו"ל זמנית וזיקתם לישראל ברורה. ההצעה לא התקבלה. גם ב־2026, כאשר הכנסת בחנה שוב את האפשרות להרחיב את ההצבעה בחו"ל, הדיון נותר בעיקרו קטגוריאלי: האם להוסיף לרשימה הקיימת משרתי שירות לאומי, עובדי תאגידים סטטוטוריים או צוותי אוויר.

כך נשמר עד היום שריד מוסדי של תפיסה ישראלית ותיקה. בעולם שבו הגבולות בין הגירה, רילוקיישן, לימודים, שליחות וחיים בין שתי מדינות הולכים ומיטשטשים, החוק הישראלי עדיין מבקש לעיתים להשיב על שאלת הזיקה הפוליטית באמצעות שאלה פשוטה בהרבה: מי שלח אותך?

---

המאמר נכתב במסגרת סדרת המאמרים "הקול פוליטי". את מפות הגושים ותוצאות הסקרים כולנו כבר פגשנו, אבל במסע בדרך לקלפי פועלים כוחות נוספים. סדרת המאמרים של מכון ון ליר מבקשת להתבונן במערכת הבחירות הנוכחית דרך עדשות שונות - מן הבחירה האינדיווידואלית ועד לתהליכים חברתיים וגלובליים רחבים.

לקריאת מאמרים נוספים בסדרה >