מעבר לדמיון הליברלי של המחקר הביקורתי: מצפן חדש לקריאה של החברה בישראל

בשלושת העשורים האחרונים הפך הזרם הביקורתי במדעי החברה והרוח לפרדיגמה שלטת במחקר בישראל ובעולם. גישה זו, המתמקדת בניתוח יחסי כוח, מבני שליטה ואי-שוויון, מבקשת לא רק להבין את המציאות החברתית, אלא גם לחולל בה שינוי. בבסיסה עומדת ההנחה שחשיפה של הכוחות הסמויים מן העין שמעצבים את חיינו תאפשר לקהילות וליחידים להשתחרר מהכבלים שהחברה כופה עליהם, ולחיות את חייהם באופן עצמאי ואותנטי. ואולם, למרות שאיפותיו המוצהרות של המחקר הביקורתי לרומם קבוצות שוליים ולחשוף מנגנוני דיכוי, הוא מתקשה בעקביות לסחוף אחריו את אותן קבוצות מוחלשות שהוא מבקש לייצג, ואף מעורר בהן תגובת נגד והתנגדות עזה. על רקע תהליכי עומק המתרחשים בחברה שבתוכה הוא פועל, נדמה כי המחקר הביקורתי מצוי במשבר הולך ומעמיק שמחייב מבט חלופי.

אסופת המאמרים החדשה מעבר לדמיון הליברלי של המחקר הביקורתי בישראל, בעריכת פרופ' ניסים מזרחי וד"ר כנרת שדה, מבקשת לשאול: מהן נקודות העיוורון של המחקר הביקורתי בנוגע למציאות חברתית ותרבותית מורכבת ובעלת גיוון עמוק? כיצד "הדקדוק הליברלי" שעומד בבסיסו עשוי להסביר את מגבלותיו הפוליטיות והמחקריות, ואיזו פרדיגמה חלופית יכולה להציע הסברים טובים יותר של המציאות וגם אפיקים לעתידים פוליטיים וחברתיים אפשריים? האסופה אינה מסתפקת באבחון כשלים אלו, אלא מניחה יסודות לכינון "דקדוק פוסט-ליברלי" ככלי אנליטי חדשני להבנת החברה הישראלית המקוטבת. 

נקודות העיוורון המרכזיות של המחקר הביקורתי

לצד ההתנגדות שקהלים רבים מחוץ לאקדמיה מביעים בקשר למחקר הביקורתי, אסופת המאמרים החדשה נולדה מתוך תחושת אי-נחת מתמשכת בקרב חוקרות וחוקרים רבים. בבסיסה של תחושה זו מצויה התנועה של המחקר הביקורתי מעמדה של ביקורת אנליטית (critique), שמטרתה להבין את היסודות של הסדר החברתי, לעבר הביקורת החברתית (social criticism), שמטרתה שיפוט נורמטיבי של החברה ושנגזרת מעמדה פוליטית פרטיקולרית. כותבי המאמרים ועורכי הספר מסרטטים את מאפייני התנועה הזאת ואת ההשלכות של אימוץ העמדה הליברלית כנקודת מוצא למחקר. במקביל לתהליכים שהתחוללו בשדה המחקרי, ואף בזיקה אליהם, נעשתה המציאות החברתית מקוטבת מתמיד. כאשר החברה מפולגת ביחס לשאלות של דת ומדינה, שלטון החוק, זכויות אדם, מסורות קהילתיות ועוד, החזון הליברלי-פרוגרסיבי מתפקד כחזון אחד מני רבים, שהוא עצמו שנוי במחלוקת. האתגר המחקרי שהספר מציב אפוא הוא חילוץ המבט הביקורתי מתוך ההתכנסות במחנה אידיאולוגי צר שמקשה על החוקרים להבין תופעות שאינן עולות בקנה אחד עם עקרונותיו. בין היתר, המחקר הקיים מתקשה במיוחד להסביר שורה של תופעות אמפיריות מהשדה הישראלי.

תופעה אחת היא הבחנה בין ספֶרות חיים וניגודים בזהות המזרחית. כיצד אפשר להסביר את העובדה שמזרחים מרקע חברתי-כלכלי נמוך, המשמשים בסיס תמיכה לימין הפוליטי ומביעים התנגדות גלויה לארגוני זכויות אדם, מקיימים במקביל קשרי עבודה, לימודים ושכנות חמים וחיוביים עם פלסטינים? בשל התמקמותו האידיאולוגית, המבט הביקורתי נוטה לראות בתמיכה בימין עמדה שטוחה וחד-ממדית, ובכך מחמיץ פעמים רבות את המורכבות של זהות המכילה ניגודים לכאורה בין ספֶרות החיים השונות. סוגיה נוספת היא הפער שבין התפתחויות חברתיות מורכבות לבין עדשות המחקר. למשל, על רקע עדויות הולכות ומצטברות, נשאלת השאלה – מדוע הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה הישראליות נדרשו באיחור ניכר כל כך לצמיחת מעמד הביניים הערבי בישראל? תופעה זו מעצבת מחדש את מבנה החברה והפוליטיקה הפנים-ערבית, אך ההתמקדות במסגרות בינריות של יחסי מדכא-מדוכא וזהות לאומית האפילה על השינויים המעמדיים והתרבותיים המתרחשים בתוך קבוצת המיעוט עצמה.

האסופה שופכת אור גם על אקטיביזם מסוג מובחן הקורא תיגר על תיאוריות קיימות, ובפרט על פעולותיהן של קהילות לא ליברליות במרחב האזרחי הדמוקרטי. מהו אותו רכיב בהתנגדות של קהילות מוחלשות, דוגמת התנגדותם של תושבי דרום תל אביב למבקשי מקלט, שחוקרים ופעילים ביקורתיים מתקשים להבין? וכיצד אפשר לנתח אקטיביזם למען שלום ודו-קיום המקודם דווקא על ידי פעילים חרדים או מתנחלים? עולמות משמעות אלו מוצבים מחוץ לגבולות הדמיון הליברלי של המחקר, ובכך נמנעת האפשרות לנתח אותם ניתוח אמפתי, המכיר בהיגיון הפנימי המניע אותם.

הדקדוק הפוסט-ליברלי

האסופה מניחה יסודות ל"דקדוק פוסט-ליברלי", כלומר למערכת מושגית ומבנית חלופית המארגנת מחדש את המחשבה הפוליטית והחברתית. באמצעות ניתוח תיאורטי ומקרי בוחן מגוונים היא מבקשת להעמיד במרכז הדיון מושגים אלטרנטיביים לבחינה כמו שייכות, מסורתיות, קהילתיות ואקטיביזם מתדיין, במקום להתמקד באופן בלעדי בזכויות פרט, דיכוי, התנגדות והכרה. הדקדוק החלופי מציע מעבָר מביקורת המבוססת על סטנדרטים אוניברסליים המנותקים מהקשר, אל מבט אמפתי שמחפש את הרכיבים החיוביים והמוסריים גם בעולמות ערכיים המנוגדים לעמדה הליברלית.

מאמרי האסופה עוסקים במגוון רחב של תחומים – מזהות מזרחית, דרך פמיניזם של יחסים בקולנוע ישראלי עכשווי, ועד תיווך תרבותי של זכויות אדם אל מול התנגדות קהילתית. הם מסרטטים מתווה פרשני חדש, שיש בו פוטנציאל לעצב אקטיביזם, תרבות דמוקרטית ואמנות פוליטית המותאמים להתמודדות עם מציאות של קיטוב חברתי-מוסרי עמוק.

הדקדוק הפוסט-ליברלי אפוא מניח עמדות אונטולוגיות (מה יש בעולם החברתי?), פרשניות (איך נכון לגשת להבנת העולם החברתי?) ופוליטיות (איך נכון לפעול בעולם החברתי ולהסדיר את היחסים בו?) חלופיות בתכלית לאלו שמאפיינות את הדקדוק הליברלי השולט במחקר עד כה. זוהי הצעה רדיקלית – אך בה בעת צנועה – שמבקשת לכל הפחות לעורר את הדיאלוג הנחוץ כל כך כדי לשחרר את המחקר הביקורתי מכבליו שלו עצמו.

דווקא עכשיו: הצורך במשקפיים חדשים לאחר 7 באוקטובר והמלחמה

האסופה הוגשה לשיפוט חודש לפני אירועי 7 באוקטובר 2023. האירועים הדרמטיים שהתחוללו מאז, והתגובות הבינלאומיות והאקדמיות שעוררו, הפכו את האבחנה בדבר מצבו הבעייתי של השיח והמחקר הביקורתי להדגמה חיה. קריאה מחודשת במאמרי האסופה מסייעת להתחקות אחר ההיגיון הפנימי של עמדת "הוודאות המוסרית" שאחזה ברבים במחנה זה, ואחר המגבלות של חוקרות וחוקרים מבריקים ומעמיקים בתוך השיח הביקורתי בהבנת המציאות המורכבת של האזור.

נוסף על כך, העימות המדמם המחודש באזורנו מבהיר את הצורך הדחוף להפנות מבט רענן לזירה הגיאופוליטית. הנרטיבים ששני הצדדים בעימות אוחזים בהם משלבים בין שיח לאומי מודרני לבין שיח תיאולוגי-דתי (מוסלמי או יהודי) באופן שנדמה כבלתי ניתן להתרה. בעוד השיח הלאומי-מודרני זוכה לבלעדיות בדיון התקשורתי הבינלאומי, השיח התיאולוגי נעדר כמעט לגמרי מהדיון על גורמי הסכסוך ודרכי יישובו. האסופה, לעומת זאת, מתמקדת בשפה האמונית המניעה קהילות דתיות משני הלאומים לפעול לשלום ולדו-קיום.

האסופה מעבר לדמיון הליברלי של המחקר הביקורתי בישראל היא אפוא לא רק ספר ביקורת פנימית על האקדמיה, אלא כלי רב-תחומי וחדשני המציע מפתח מחשבתי חדש להתמודדות עם הקיטוב העמוק והמציאות המשתנה בישראל וסביבתה.

האסופה ניתנת לרכישה באתר הוצאת מכון ון ליר>