על מקומה של תרבות בעידן פופוליסטי-סמכותני

במסכת פסחים (מט ע"ב) מובא סיפורו של רבי עקיבא, המעיד לפני תלמידיו כי לפני שנעשה תלמיד חכם, בימים שבהם הגדיר את עצמו "עם הארץ", נהג לומר: "מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור". תלמידיו, המזועזעים מעט מפרץ האלימות הזה של רבם, שמתבונן בעברו ללא כל נוסטלגיה, ביקשו למתן את דבריו: "אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור ככלב". ואולם רבי עקיבא הקפיד שלא לעמעם את המשמעות האלימה של אמירתו והסביר להם: "זה [החמור] נושך ושובר עצם וזה [הכלב] נושך ואינו שובר עצם".

        משאלתו של עקיבא לפני שהחל את לימודיו בבית המדרש משקפת נאמנה את המתח המתמיד שבין האליטה האקדמית והתרבותית ובין סוג של מבט חיצוני עליה, מבט רווי זעם הבא לידי ביטוי בדבריו הקשים של עקיבא הצעיר. זוהי עמדה המבקשת להציג את האקדמיה ואת אנשי התרבות כרופסים, לא נאמנים וביקורתיים להכעיס. מערך זה של דימויים מאפיין לא פעם משטרים ומפלגות בעלי מאפיינים פופוליסטיים, ומבקש לתקוע טריז בין ה"עם" (שמבחינת אנשי השלטון הם תמיד נציגיו), שהוא נאמן לממלכה, ובין אותה אליטה מנותקת ובוגדנית שכל תכליתה הוא לבקר, להבאיש את ריחה של המדינה בעולם ולמנוע מהעם לממש את יעדיו ולנצח במלחמותיו.

        המדיניות כלפי התרבות היא אחד מניירות הלקמוס הברורים והפשוטים ביותר לזיהוי טיבו ואופיו של המשטר. במשטר דמוקרטי תקין היחס לתרבות מצד הממשלה וגופי השלטון השונים צריך להיות כפול פנים: מצד אחד על הממשלה לתמוך בעשייה התרבותית על שלל ביטוייה, לקדם אותה ולהתברך בהישגיה, ומצד שני היא חייבת להקפיד על ניתוק הקשר המסוכן שבין תמיכה לתוכן. כל שלטון שבטוח בבסיסו המוסרי ומאמין בערכים דמוקרטיים יודע היטב שתפקידה הראשון של האמנות הוא לבקר, לעמוד על המשמר, "לומר אמת לכוח" ולשמש "צופה לבית ישראל" העומד מולו ומשמיע את קול המצפון. לעיתים אין זה תפקיד נעים אך הוא תמיד הכרחי. זהו דיאלוג שחיוני לא רק לצד המבקר אלא גם לצד המבוקר.

אמנות ונאמנות

שלטון פופוליסטי-סמכותני הופך את מערכת היחסים הזאת על ראשה. כמו רבי עקיבא הצעיר, הוא יראה תמיד באמנות כוח בלתי נשלט ולפיכך מסוכן מאוד, כוח שיש לנשוך אותו נשיכת חמור כדי לשבור את רוחו ועצמאותו. בשלטון פופוליסטי מתרחש תמיד מהלך דו-שלבי של הפרד ומשול כלפי אותה אליטה מדומיינת. השלב הראשון הוא שלב השנאה. האקדמיה, מערכת המשפט, אנשי המקצוע ועובדי השירות הציבורי באשר הם, ובעיקר אנשי האמנות, יוצגו כלא נאמנים וכנושאים באחריות למגוון רחב של כשלים ובעיות ציבוריות. כדי לשמח "בייס" כזה או אחר תוצג למשל האקדמיה כשמאלנית וכבעלת אג'נדה פוליטית לא נאמנה (ראו למשל את דרישתו של השר קיש במאי 2026 מראשי האוניברסיטאות "להימנע מקידום אג'נדות פוליטיות בקמפוסים", שאם לא כן תקדם הממשלה חקיקה שכוללת סנקציות תקציביות – איום שמופיע תמיד לצד דרישות מן הסוג הזה). הצגה זו של האליטה מובילה לדה-לגיטימציה שלה. כאשר גורמי שלטון מתארים אותה כלא נאמנה הם למעשה מכשירים את הפגיעה בה (ראו למשל את התפרצותו של סגן השר אלמוג כהן בנובמבר 2025 לכיתה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב במהלך הרצאה).

        לאחר שהתבסס דימויה של האליטה כלא נאמנה מגיע השלב השני – שלב "תיקונה", שהוא למעשה דריסתה: שלב הכפפת מנגנוניה השונים לשיח הנאמנות. בשלב הזה ינסו להשתלט על המוקדים שנועדו להבטיח את העצמאות של האקדמיה (למשל, המועצה להשכלה גבוהה), של מערכת המשפט (הוועדה למינוי שופטים) ושל האמנות (ניסיונות חוזרים ונשנים להשתלט על תקציביה הזעומים ולהכפיף את ועדות הפרסים והמענקים לשיח של נאמנות). כפי שציינה בעבר השרה מירי רגב, "מה שווה התאגיד [תאגיד השידור הציבורי] אם אנחנו לא שולטים בו? השר צריך לשלוט, מה נעמיד כסף ואז הם ישדרו מה שהם רוצים?" (ישיבת הממשלה, יולי 2016).

        זוהי מהותו של שלטון פופוליסטי – התניה של הזרמת כספי ציבור בשליטה. תמיכה תמורת נאמנות. מי שלא יהיו נאמנים לממשלה הנוכחית, שבדמוקרטיה אמורה להיות תמיד זמנית, מי שלא יהדהד את מסריה ויתיישר על פי עמדותיה, לא יזכה לתמיכה, יוּצא אל מחוץ למעגל העשייה ויוצג כמי שעבודתו היא מעשה של בגידה באומה. לעומת זאת, אותם אמנים ואמניות המוכנים למכור את נשמתם, ליישר קו עם השלטון, לאמץ את מסריו ולהדהד אותם – יזכו לתועפות כבוד והערכה ויהפכו ליקיריו.

מי ראוי לפרס?

התנהלותו של שר התרבות, מיקי זוהר, היא דוגמה מצוינת לאופן שבו מתייחסים גופי שלטון פופוליסטיים לאמנות שהם מופקדים עליה. במהלך כהונתו הוא ביקש ליישם את דוקטרינת ה"תמיכה תמורת נאמנות". ביוני 2023, בשיא קידומה של ההפיכה המשטרית, פעל שר התרבות לשנות את הרכב ועדות הפרסים לספרות על ידי מינויים פוליטיים של אנשים "נאמנים". בתגובה (בארגונם של שני החתומים מטה) הודיעו עשרות רבות של אנשי ספרות כי יסרבו להיות חלק מוועדות השיפוט של הפרס. בדצמבר 2025, בעקבות זכייתו של הסרט "הים" (בבימויו של שי כרמלי פולק) בפרס אופיר של האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה, החליט השר להסיר את תמיכתו בטקס ולייסד פרס חדש לקולנוע, פרס שיינתן ליוצרות ויוצרים "נאמנים" וייצג "את רצון העם" (כך על פי הגדרתו). בינואר 2026 החליט השר לבטל עשרות רבות של פרסי תרבות בכל התחומים בסכום כולל של חמישה מיליון שקלים בטיעון ש"במשך שנים חולקו שורה של פרסים לאמנים ויוצרים... תוך התעלמות ברורה מאמנים בעלי דעות שרוב העם מחזיק בהן. התרבות שייכת לכל עם ישראל ולא רק לצד מסוים במפה הפוליטית ומחובתי כשר התרבות של ישראל לפעול לחיזוק ופיתוח התרבות של כלל האזרחים".

        טענה זו אינה מלווה בדרך כלל בהצגת נתונים שיטתיים או דוגמאות קונקרטיות למקרים שבהם מועמדים לפרס נבחרו או נפסלו בשל עמדותיהם הפוליטיות. בהיעדר תשתית כזו קשה להעריך את היקף הבעיה או את עצם קיומה. האם פרס דבורה עומר לספרות ילדים נמנע מ"אמנים בעלי דעות שונות"? ומה בנוגע לפרסי המחול? והאמנות הפלסטית? כך, במשך שנים טיפחו ממשלות ימין פופוליסטיות את דימוים "הלא נאמן" של אנשי ונשות התרבות והספרות, ולכן אין שום קושי להציג את מעשה ההשתלטות על מנגנוני הפרסים כתיקון והשבת הכוח "אל העם".

חירות היצירה והמחיר הציבורי

אלו הם מהלכים קשים עבור אנשי תרבות ואמנות. במדינה קטנה כמדינת ישראל היכולת להתפרנס מאמנות כמעט אינה קיימת. אמניות ואמנים, בכל תחומי התרבות, זקוקים לתמיכות הללו כדי להתקיים, וקרנות ממשלתיות הן תנאי הכרחי לקיומה של תרבות פורחת. ועדיין, המחיר שנדרשים כיום אנשי ונשות תרבות לשלם כדי לקבל את אותם מענקים ופרסים הוא גבוה מדי. הדרישה לנאמנות, האפקט המצנן של התמיכה ("אם אדבר ייקחו לי את התמיכה או לא ייתנו לי בעתיד ולכן עדיף לשתוק"), הם סכנה ברורה ליכולתה של התרבות לממש את אחד מתפקידיה החשובים ביותר, תפקיד "הצופה לבית ישראל", זה שעומד אל מול הכוח, מוחה ומתריע.

        כדי שהתרבות בישראל תמשיך להתקיים כתרבות חופשית ועצמאית נדרשת פעולה של מחאה ותמיכה אזרחית. אנחנו, תושבי ותושבות ישראל שהתרבות יקרה להם, נדרשים בעת הזאת למלא את מקומה של הממשלה ולהעמיד חלופות של תמיכה ועידוד לאלו הממשלתיות. לשם כך הקמנו את "פרס היצירה הישראלית", שתכליתו לעשות את שהממשלה מסרבת לעשות: לתמוך בספרות הישראלית (בעברית ובערבית) ללא התערבות בתכנים. כמובן, אין ביכולתנו להשיב את כל המיליונים שנלקחו מאנשי התרבות, אבל יש בכוחנו להעמיד סדרה של פרסים שישמרו את כבודה של התרבות הישראלית עד שתקום ממשלה אחרת ותעשה את המוטל עליה: לחלק פרסים מבלי להתערב בתכנים.

---

טקס פרס היצירה הישראלית לספרות לשנת 2026 יתקיים ב-5 ביולי 2026 בשעה 18:00 במכון ון ליר, ויהיה זמין לצפייה ישירה באתר המכון וביוטיוב.