לא ייאמן שאמרתי לזה כן: להתחתן בישראל של 2025

אחרי שנים של מרדף אחר זוגיות יציבה, סוף סוף הגשמתי את הציפיות החברתיות ממני והחלטתי להתחתן. אבל מהצעת נישואים בשקיעה בים המלח צנחתי מהר להפקת "האירוע הכי חשוב בחיי", כזה שיש בו מעט ממה שאני רוצה והרבה ממה שאחרים מצפים לו. הפער בין ההחלטה לחגוג את קשירת גורלנו לבין המכונה החברתית-כלכלית המכונה "חתונה" התגלה כפער עמוק. להתחתן בישראל של 2025 משמעו להתמודד עם רשת מורכבת של ציפיות ולחצים חברתיים – הכול בצל מלחמה מתמשכת שמעוררת שאלות על עצם קיום האירוע. אז מהן הסיבות שבגללן הייתי אמורה להגיד לא, ומהן הסיבות שבגללן, בכל זאת, אמרתי כן?

אהבה זה (כל ה)סיפור

אהבה היא נרטיב שיש לו תסריט ברור, צפוי וידוע מראש. מגיל צעיר, כשאת יושבת מול מסך, ולא משנה אם הדמויות בסיפור הן נסיכות, טינאייג'ריות מקליפורניה או סוריקטות מדברות – רוב הסיכויים שמה שהן רוצות הוא למצוא את ה"חיו באושר ובעושר" שלהן. מהיתקלות חזיתית במסדרון ועד הצהרות אהבה בגשם – ראינו את זה אלפי פעמים, והחתונה היא השיא המוחלט והאולטימטיבי של הנרטיב הזה.

אבל החתונה כביטוי של שיא האהבה היא רעיון חדש. ההיסטוריון תיאודור זלדין מזכיר שעד ראשית המאה העשרים מוסד הנישואים, לצד המטרה שלו לשימור מעמד ומיסוד יחסי מין, היה בראש ובראשונה עסקה כלכלית. הנישואים האידיאליים השוו בין הון המשפחות, והטקס היה חתימת העסקה הזאת. האהבה הרומנטית נתפסה כאויב: גורם מרדני שמתנגש בסדר הקיים.

היום, ההחלטה להתחתן כבר אינה נחשבת למרד, אלא להפך. לאהבה אומנם יש חלק משמעותי בבחירה להתחתן, אבל מדובר באקט קונפורמי, טקס מעבר נדרש שמסמן השתלבות נורמטיבית בחברה וכניסה לקטגוריה של "אנשים רציניים". החתונה ממשיכה למלא את אותה פונקציה חברתית – היא פשוט עטופה ברומנטיקה שמסתירה את אופייה השמרני.

מתחת לחופה, מעל לתקציב

החתונה המודרנית כבר אינה עסקה כלכלית גלויה, אבל האלמנט הכלכלי לא נעלם – הוא רק התחבא ושינה צורה. כפי שהסוציולוגית אווה אילוז מציגה, שלב "החיזור" של פעם, שהתקיים בבית ההורים של הנערה המיועדת, הוחלף ב"דייטינג" שמתקיים במישור הצרכנות הציבורי: פאבים, מסעדות, בתי קולנוע, סופ"שים בבירות אירופיות. כל פגישה רומנטית מחייבת הוצאה כספית, וכך הקפיטליזם נכרך בצורה בלתי נפרדת באהבה. אם כך, לא מפתיע שגם השיא של האהבה – טקס החתונה – נראה כמו שיא צרכני יותר מאשר רגשי.

היום החתונה המודרנית היא תעשייה שלמה שמגלגלת מיליארדי שקלים בשנה. חתונה ממוצעת בישראל עולה בערך 150 אלף שקלים, עם כ-300 אורחים בממוצע, שהרבה מהם פגשו אותך בפעם האחרונה כשהיית פג בפגייה. יש אינטרס כלכלי ברור להפוך את יום החתונה ל"יום הכי חשוב בחיים" כי זה מאפשר להוציא הוצאות גדולות יותר בלי להתחשבן.

כך יוצא שהמטרה של כל זוג היא "לכסות". קיימים מחשבונים באינטרנט שיעזרו לדעת כמה אנשים "ישימו" לפי דרגת הקרבה, מיקום האירוע, האם האורח הוא עוסק פטור או מורשה ועוד. הרכבת רשימה האורחים אינה נעשית לפי "מי אני רוצה שיהיה איתי ברגע החשוב הזה", אלא לפי "מי יכול לממן לי את האירוע".

החוקר צבי טריגר מצא שחל תהליך מעניין במתנות החתונה הישראליות בעשורים האחרונים: מעבר ממתנת-קופסה, חפץ בעל משמעות, למתנת-מעטפה: כסף. שינוי זה הפך את המתנה ממחווה חברתית של נתינה מהלב לעסקה כלכלית מוסווית. החתונה הפכה למופע שהאורחים קונים לו כרטיס, אלא שקוראים לכרטיס הזה "מתנה" כדי שכולם ירגישו טוב עם עצמם. וכחלק מעסקה זו, הקהל המשלם צריך לקבל משהו בתמורה.

כל חתונה היא חתונת השנה

חתונות, עם קבבוני הטלה והמגנטים, נעשו לחלק מרכזי מהתרבות הישראלית, כפי שרואים בריאליטי כמו "חתונמי" וגרסת החתונות של "בואו לאכול איתי". אבל מטקס רומנטי הן הפכו לפרפורמנס חברתי שמטרתו "להיראות". את לא רק מתחתנת, את "מבצעת" חתונה, לפי התבנית המוכרת. את הולכת להיות מוצגת בפני האורחים כפרויקט שהגיע לסיומו (גם אם מבחינתך זה לא מתקרב להיות שיא חייך). על כן יש לך צ'קליסט, ולעיתים ההנאה של בני הזוג לא בו.

תהליך הארגון נראה כמו מרחב בחירה, אבל בפועל הבחירה מוגבלת. את יכולה לבחור בין אינספור שמלות, אבל כולן לבנות (גם אם את בכלל בחורה של ג'ינס וטישרט). יש שלל אולמות וגני אירועים שבסוף מציעים בדיוק את אותו הדבר. את יכולה לבחור ברבנות או בגוף אלטרנטיבי כמו צוהר – אבל כדי להיחשב נשואה עדיין תצטרכי לעבור הדרכת כלות, מקווה ובדיחות קרש מהרפרטואר של הרב הנבחר, כמו כל מי שהייתה שם לפנייך. כל חתונה צריכה להיות "לא כמו של כולם", בדיוק באותה הדרך שכל שאר החתונות הן לא כמו של כולם. זהו פרדוקס הייחודיות: כולם מנסים להיות ייחודיים באותה הצורה. האירוע מותאם לכם "אישית", אבל בפועל את בתפקיד הכלה, והוא בתפקיד החתן, לא בתפקיד עצמכם.

ההעתק-הדבק הזה משרת אינטרסים שחורגים הרבה מעבר לזוג. אפשר לערוך טקס אינטימי שיחגוג את האהבה, אבל החברה רוצה אירוע בעל ערך יצרני וחברתי שנשפט לא לפי רמת האושר של בני הזוג אלא לפי "איכות" האירוע. לכן יש לחץ לשכנע אותך "לעשות את זה כמו שצריך", כאשר "כמו שצריך" כולל גם אטרקציות שיצדיקו את המעטפה, מרקדניות פלמנקו לרחבה ועד חלת מחמצת לשבת.

ואי אפשר לעשות את זה בלי הבריידזילה, הדמוניזציה של הכלה ששולטת בכל פרט ופרט עד כדי אובססיה. אבל הבריידזילה היא תוצר של התבנית התרבותית והכלכלית של חתונה: החברה לא רק מקבלת את התנהגותה אלא גם מעודדת אותה, כי ככל שהכלה משקיעה יותר, כך החתונה יקרה יותר. והחתן שלצידה? מצפים ממנו לקנות טבעת ולהגיע בזמן לחופה. זהו. הדרישות האלה מציגות פערי מגדר ברורים, שרחוקים מלחלוף מהעולם. ערכים ערכים, בדרך לחופה שוכחים.

חתונה בזמן מלחמה

ואם כל זה לא היה מספיק, יש שאלה שמרחפת מעליי – למה להתחתן בזמן מלחמה? הבחירה בסוג הקוקטייל הייעודי שיוגש וההתלבטות בין שירי כניסה לחופה נחוות כדאגות תלושות ומנותקות כשיש עדיין חטופים במנהרות, מתים בעזה, חיילים בסבב מי-יודע-כמה וצרות גדולות יותר. הניגוד הזה מטריד ומדיר שינה מעיניי. האם ראוי לעשות עכשיו אירוע שיא אסקפיסטי כל כך?

מצד שני, אולי יש משהו כמעט מהפכני בלהחליט לחגוג בכל זאת, במיוחד לחגוג "אהבה". במהלך ההתלבטות יצא לי לחשוב על אתי הילסום, הסופרת היהודייה-הולנדית מלאת ארוס החיים מאחורי גדרות התיל של הגטו ("אני רוצה כל כך להישאר בחיים, לתת יד לבניין הזמנים החדשים, כי אין לי ספק שזמנים חדשים יבואו"). זו השוואה לא הוגנת ולא סימטרית, ברור, אבל היא הצליחה לחדד אצלי את הסיבה להתחתן בכל זאת. החתונה הזאת היא בשבילי דרך לדמיין עתיד, שהוא מעבר להווה ההפכפך, הכאוטי וחסר הוודאות שאנחנו צועדים בו כבר תקופה לא קצרה. להתחתן משמעו הצהרת כוונות אופטימית, להסתכל על מה שיש בגדה השנייה של התהום ולנופף לו. אנחנו לא יכולים לתפוס משהו שאנחנו לא יכולים לדמיין, אז כדי להתחיל לתפוס עתיד טוב יותר, צריך להתחיל לצייר אותו בראשנו. המברשת שאיתה בחרתי להתחיל היא חתונה עם בן זוגי, אצלו מצאתי את מה שחיפשתי תמיד, את הדבר החמקמק הזה שמוגדר כ"זה" במשפט ב"כשזה זה, זה זה".

עד החתונה זה יעבור

אז אני לא צריכה שנישואים "יסדרו" אותי כלכלית ומעמדית. אני מבינה שהטקס הוא מוצר צריכה, ושחשובה הרבה יותר מהדרך אל החופה היא הדרך ממנה. ולמרות ששכנעתי את עצמי למה להתחתן דווקא עכשיו, לא בטוח שכל האורחים שלי עברו את אותו תהליך. אז למה בכל זאת צעדתי לחופה מול אורחים שזו כנראה החתונה השלישית שלהם הקיץ?

זה כמו לצפות בסרט הוליוודי גרוע: את יודעת בדיוק מה יקרה, מגלגלת עיניים על כל קלישאה ואז בוכה בסצנת הסיום. אפשר להיות ביקורתיים עד מחר, אבל לפעמים זה פשוט עובד עלייך, רגשית וחברתית. אנחנו רוצים להיות חלק מהנרטיב שכולם חברים בו, גם אם אנחנו רואים שהוא מחורר. לפעמים הדרך שלנו להתבדל מתבניות שאנחנו מבקרים היא עצם המודעות לדבר. ביקרנו, מחינו, אמרנו, עכשיו אפשר לאכול.

החתונה שלי הייתה כיפית ומיוחדת – גם אם כמו כל החתונות המיוחדות. אני רוצה להאמין שבסוף, מתחת לכל הצ'קים והשמלות והמחטב (שעשה עבודה מצוינת), האירוע הוא על הפלא הקטן שקרה פה: מצאנו זה את זו. וכל הסדרות והסרטים והשירים שליוו אותי כל חיי לימדו אותי שזה מה שהכי חשוב.