מחסום.כתיבה

אנחנו עומדות בפינת קפה צפופה מדי, בנישה שיוצאת ממסדרון ארוך, לבן מדי, בהפסקה קצרה מדי, ביום הראשון של הסדנה במוסד הנחשב. מהחלונות נשקף נוף של עצי מחט נטועים על מה שנקרא פעם כרם הנזירים בסמוך לשכונה המרוקנת טלביה, שעל ההיסטוריה שלה דיברתי ארוכות עם נאהד. כמה מהמשתתפות מעשנות במרפסת, ואני מתבאסת שהפסקתי לעשן. כשמגיע תורנו, כל אחת מאיתנו פותחת שקית קטנה של קפה שחור עלית, אותן שקיות יחידניות שמיוצרות, כך נראה, במיוחד עבור פינות קפה כמו זו, ובכל זאת לעולם אינן מתאימות לתפקידן: יש בהן כמות גדולה מדי של קפה לכוס אחת, קטנה מדי לשתיים. אולי בכלל נועדו לעורר את רגע ההיסוס והמחשבה על מה שעוד ניתן לעשות לפני שהשקית ושארית הקפה שבה מושלכות באופן בלתי נמנע לפח שמתחת לשולחן, לצד כוסות פלסטיק ותיונים. "יש לך סיבה חברתית לגור שם?" היא שואלת.

השואלת היא המרצה והאחראית על הסדנה, שהעבירה הרצאה קצרה ומבריקה קודם. היא שואלת על המגורים שלי ביישוב שיש בו אוכלוסייה ערבית גדולה.

אני מסבירה שבכפר גרים הרבה יהודים, כאילו אני לא רוצה להיות הראשונה. לדעתה אני צריכה לכתוב על זה. את הרי רוצה לכתוב על פריצת מחסומים. אני רוצה לכתוב, לא רוצה להיות פורצת מחסומים. אני כל הזמן חושבת על מחסומים, כל הזמן נתקלת במחסומים. אין לי מושג איך לפרוץ אותם.

אני לוקחת מלון וכריך כדי שאוכל להתרכז בהמשך הסדנה. באתי לכאן בגלל מחסום כתיבה שאני לא מצליחה לעבור. קשה לחבר למילים את האירועים הנערמים אחד על השני בתקופה הזאת, לחבר את המציאות הקרועה והרגשות הגואים ונדחקים. כל אלה יוצרים מחסום. האם אוכל להסיר אותו כאן?

***

בתקופה העות'מאנית ולתוך המנדט הבריטי שימש נמל עזה בעיקר לייצוא שעורה לתעשיית הבירה האירופית. השדות הרחבים והאקלים היבש במה שהיה אז מחוז עזה היו אידיאליים לגידול דגנים. גם היום מגדלים בהם חיטה, וגם תפוחי אדמה ואבוקדו, בשדות הרחבים שראו את הגדר נופלת וספגו כל כך הרבה דם. בבית לאהיא מגדלים בעיקר תותים, כלומר גידלו. בית לאהיא איננה. אי-אפשר לדבר על עזה כמעט, בוודאי לא על עזה ועוטף עזה ביחד, כאילו הם רצף אחד, כמו שהיו פעם. חייבת להיות גדר ביניהם, ויש. בגדר יש מעברים. אולי המילה "מעברים" מטעה. יש בגדר מחסומים. כיום עוברות בהם מעט משאיות של אוכל, בערך 150 ביום לפי הנתונים האחרונים, כשצריך לפחות 600 משאיות ביום כדי להקל באופן משמעותי על הרעב ולספק את צורכיהם הבסיסיים של האנשים. או, אם לנסח את זה אחרת, כדי שאימא בעזה תדע שגם מחר יהיה לה איך להאכיל את הילדים שלה, את אלה שנשארו לה. רוב הזמן המעברים נשארים חסומים. בצד אחד יש ציוד לבתי חולים, פורמולות לתינוקות, אוהלים, קרוואנים, שמיכות, מגפיים, ציוד לסלילת כבישים, עדשים, שימורים, בלוקים לבנייה. בצד השני יש אנשים ששרדו רצח עם וזקוקים לכל הציוד הזה, שנמצא אך קילומטרים ספורים מהם. והשער סגור. אלה עובדות. יש מי שהן מעוררות בו זעם, יש מי שמתעוררת בה חמלה, ויש שמגיבים באטימות, חוסמים את הידיעה הזאת. ע'אדה כותבת בוואטסאפ שהאוהל שלהם התמוטט בסערה. היא לא יודעת מה לעשות.

***

הספר פורץ המחסומים מספר לילדים סיפור על לוחם פלמ"ח, זרובבל הורביץ. כשהייתי ביסודי זה היה ספר חובה, חלק מסדרה שלמה על גיבורים מתים. בספר, הורביץ מפקד על משוריין שהצמידו לו כף של בולדוזר כדי לפנות מחסומים שהכוחות הפלסטיניים – הכנופיות הערביות, בלשון הספר – הציבו על הכביש לירושלים במאמץ לנתק את העיר. כילדה, הייתי מרותקת לספר הזה. מה יש להגיד, רוב הדור שלי גדל על סיפורי גבורה. את החלק שבו רוב הכפרים בדרך לירושלים הוחרבו אחרי שהתושבים שלהם גורשו – השמיטו. הכפרים בספר הם מקומות חורשי רע, מלאי כנופיות מרושעות. לא מקומות של חיים ומשפחות, חקלאות ומסחר, אהבה ומריבות ומוות ופרידה, רק של זדון. אפשר היה לקרוא ולחוש ביטחון מכך שהכפרים האלה כבר אינם. המחסום הזה, שלא מאפשר לראות, נשאר שם עשרות שנים אחרי שזרובבל פורץ המחסומים נהרג בדרך לירושלים. השאלה איך לפרוץ מחסום נשארה לא פתורה. אפשר להתפרץ אליו בכוח של משוריין או בבולדוזר שמפרק גדר, אבל האם אפשר גם אחרת? לפרק אותו בסבלנות ובעדינות? להבין למה הוא שם, מה הוא משרת ומה יכול לבוא במקומו? האם אהבה יכולה לעבור מחסומים?

***

במשפחה שלי לא מדברים על פוליטיקה. משתדלים לשמור על מה שמכונה לעיתים שלום בית.

הוויכוח הסוער האחרון היה לפני יותר מעשור, בזמן ההתקפה ההיא על עזה שנקראה "צוק איתן". הילדים של אחי עוד היו די קטנים וזה היה לא נעים, כי הטונים בארוחת ליל שבת עלו ועלו וצרמו: "איך אתם יכולים לתמוך בהפצצות שפוגעות בילדים בדיוק כמו הילדים שלכם?" "איך את לא שמה לב שמשגרים עלינו טילים? הם חיות אדם". "הכיבוש בהכרח מביא התנגדות". "כל מה שהם צריכים זה להפסיק לנסות להרוג אותנו כל הזמן והכול יהיה בסדר". "אנחנו צריכים להפסיק לכבוש". "אנחנו לא כובשים, זה שלנו". "את שונאת את העם שלך". "אתה פשיסט ותומך בפשעים".

מה שקטע בסוף את הוויכוח היה אזעקה, וכולנו נדחקנו לממ"ד קטן שהפך בימי המלחמה לחדר השינה של האחייניות האהובות שלי. מרוב פחד הן המשיכו לישון בו עוד כמה חודשים אחרי שהושגה הפסקת אש. מאז ועד היום – כמה סבבים עברו עד הג'נוסייד? – אנחנו נזהרות. באזעקה ההיא רסיס מרקטה פגע בחייל בחופשה ביישוב לידנו. הוא נפצע קשה ומת כמה שבועות אחר כך, כשכבר הייתה הפסקת אש והכול נשכח. אני עדיין זוכרת את שמו. אני זוכרת המון שמות, אבל יש הרבה יותר שאני לא זוכרת, יש הרבה שמות שאני לא יודעת, ולעולם לא אדע.

למרות שאנחנו לא מדברים על פוליטיקה, הם שואלים אותי על חיים של פלסטינים, כאילו שאני מבינה בזה משהו. מדי פעם אני מספרת על העבודה, על פגישות, על אקטיביזם. הארוחה תמיד חוזרת על עצמה, האוכל טעים וקצת משעמם, הרבה תפוחי אדמה, הטופו שמוצע למי שלא אוכלת עוף תמיד קצת שרוף. ככה השיחות שלנו נעות מסביב לנקודות אמיתיות בזהירות, נמנעות מתיבול חריף. אבל בעשור וקצת שעבר מאז הפיצוץ ההוא נהייתי יבואנית לא רשמית של אוכל, ולפעמים אני מביאה להם קצת: לבנה אם הארוחה חלבית, מקדוס, זיתים. בראש השנה אני מביאה שמן זית מתנה למשפחה, רק לאלה מהם שאני מחבבת. לאימא ואבא אני מביאה סילאן חרובים. הסילאן מבושל בחצר של סוראיה וטארק בסיר ענק במשך שעות, מפיץ ריח סמיך ומעושן. סוראיה טוענת שכפית של סילאן היא כמו אנטיביוטיקה. אימא שלי לא זוכרת מאיפה הוא בא, למרות שסיפרתי לה כמה פעמים. היא כבר מזמן בעולמה שלה, המילים הולכות ונעלמות לה כשהיא שוקעת לתוך הדמנציה וסוף החיים. כל מה שהיא מדברת עליו הוא כאבים. אנשים לא אמורים לחיות כל כך הרבה, היא אומרת. כואב לה בפה כל הזמן, ואחד הדברים שעוזרים לה קצת הוא כפית של סילאן חרובים. זה מרגיע לי. את זה היא יודעת להגיד. היא לא זוכרת את המילה סילאן, או מאיפה הבאתי לה את הצנצנת. כשהיא מצליחה להתגבר על מחסום המילים, היא קוראת לזה תרופה.

***

את מה משרת המחסום? למה יש גדר? ביטחון, יש מי שיגידו, חסימה של איום מוחשי. אחרים יגידו: הפרדה. קביעה מי בפנים ומי בחוץ. מחסום הכתיבה שלי, למשל, לא מאפשר למחשבות להצטרף לכדי מילים, מונע מהן להגיע מתוך התודעה אל תודעה של מישהי אחרת ולפעול עליה, לדבר איתה, הוא מונע תקשורת. הוא משאיר אותי לבד עם כל מה שאני רוצה להגיד. גם המחסומים הפיזיים מונעים תקשורת. בין השאר הם מונעים קשרי מסחר, קשרי חברות, קשרי משפחה, מעבר ממקום למקום, מציבים גבול במקום שאין בו גבול. המחסומים מצמצמים את החיים ואת אפשרויות הדמיון, הם מגבירים את הבהלה. יש להם פונקציה פרקטית-ביטחונית, לכאורה, אבל פונקציה פסיכולוגית חשובה יותר.

סיפור ילדות אחר שאהבתי, שלא נכתב בספר ולא מערב גיבורים מתים, מספר על הזמן שבו לקיבוץ לא הייתה גדר. אני כבר לא יודעת אם אני זוכרת את הזמן הזה בעצמי או שרק סיפרו לי עליו. אני זוכרת בבירור גדר נמוכה וירוקה, פרוצה בלא מעט מקומות. היה קל מאוד לעבור אותה וללכת מאזור המגורים למטעי הזיתים. הייתי הולכת לשם המון, להתבודד מהתביעות של המקום בחיק גזע של זית. אבל עוד לפני הגדר ההיא, לקיבוץ לא הייתה גדר, והוא היה אחד היישובים נטולי-הגדר האחרונים במה שמכונה ההתיישבות העובדת. הוותיקים שורדי השואה נלחמו לא למתוח גדר. האפשרות עוררה בהם זיכרונות עגומים ופחדים. הם נשבעו לא לחיות שוב בין גדרות אף פעם. הם הפסידו בסוף לטיעונים הביטחוניים והכלכליים כשגניבות הלכו ונהיו נפוצות, והגדר קמה. היום היא גבוהה הרבה יותר, עם מצלמות ושערים נעולים. כבר הרבה שנים שאף אחד, לא בקיבוץ ולא במקומות אחרים, אינו שואל אם החיים בין גדרות הם חיים ראויים ואם אפשר לחיות אחרת. האירועים המתגלגלים רק מאששים את הצורך בגדרות ובמחסומים.

כשהייתי נערה בקיבוץ הייתה אמרה או בדיחה חוזרת: הסברנו שהשער הצהוב לא נועד למנוע כניסה אלא למנוע יציאה, להשאיר אותנו בפנים, לשמור שנתנהג כנדרש, למנוע תנועה אל האזורים המסוכנים, הלא מוסדרים, למנוע חשיפה למשהו אחר. מה עושה חוסר התנועה? מה ההשפעה של חיים בתוך גדרות? וכשגדר ומחסום נפרצים בתנועה אלימה אחת, כמו בתנועה של המשוריין של זרובבל, כמו בתנועה של בולדוזר אחר, עשרות שנים אחר כך, מה יוצא אל מעבר לגדר? מה מתגלה מול העיניים מאחורי הגדר? איך יהיו האנשים הכלואים בפנים כשמתאפשר להם לצאת פתאום?

***

את המוצרים אני קונה בגדה ומוכרת בקבוצות סגורות, לחברים וחברות של חברות, לפעילוֹת ובאירועים של מחנה השמאל. לפעמים קוראים לזה אקטיביזם. זאת דרך לעזור לסוראיה וטארק להתפרנס, להכניס מעט כסף לגדה המערבית שהולכת ונחנקת במצור כלכלי ומוחשי. כל פעם שאני עוברת בחזרה את המחסום לצד "שלנו" אני מוציאה קללה, מרימה לכִּיף אם יש לי שותף לנסיעה ומרגישה טוב לרגע, כי גם הפעם, על אפם ועל חמתם, הצלחנו, אני והשמן והחרובים והזיתים, לעבור את המחסום. לא פרצנו ולא פירקנו אותו, אבל הערמנו עליו לפחות הפעם, והשמחה פורצת.

המחסום שם מזמן, מפריד בין צבעים של לוחיות רישוי וסטטוס אזרחי מבוסס לאום ודת, קובע מי יכול לעבור ומי לא, מבסס הפרדה גזעית. שומר עלינו, אח שלי יגיד, הכרחי. בשנתיים האחרונות, בגדה המערבית, האזורים שבמשפחה שלי ובתקשורת מכנים "יהודה ושומרון", קמו עוד מאות מחסומים. הכניסות למאות כפרים נחסמו לגמרי. אני מנסה לדמיין חסימה בקיבוץ, או בכפר שאני גרה בו, או בכל יישוב אחר. אחרי שבעה באוקטובר היו חסימות כאלה. כשבאתי לבקר, במקום שער שנפתח מייד היו חיילים בכניסה, עשרים קילומטר מעזה. זה לקח כמה שבועות והחסימות הוסרו, חזרו לסדר הקודם. אבל בגדה נוספו עוד מחסומים ועיכובים ונראה שבכל שבוע צצים חדשים.

באוגוסט 2023 נמנו, על פי נתוני משרד האו"ם לתיאום הומניטרי, 49 מחסומים קבועים ברחבי הגדה ומזרח ירושלים ועוד 139 מחסומים לפרקים. זה היה לפני שבעה באוקטובר, לפני שפרצה המלחמה. זה שיבש את החיים באופן איום כבר אז, והרבה קודם. במאי 2025 כבר נצפו 94 מחסומים קבועים בין כפרים ולאורך כבישי הגדה ו-153 מחסומים זמניים. זה לא כולל את המחסומים בין הגדה לישראל. לא כולל תלוליות עפר שמדי פעם צצות פתאום, משום מקום, וחוסמות את היציאה לתושבי כפר זה או אחר.

בכפר הקטן של סוראיה וטארק יש שער על היציאה מהכפר לכביש הראשי. השער הזה נסגר בשבעה באוקטובר ולא נפתח מאז. צריך להגיע אליהם בדרך עוקפת ארוכה ובאותה דרך הם צריכים לנסוע לעיר הקרובה. עוד מחסום מפריד בינם ובין כפר שכן. לפני חודשיים נהרג שם נער מירי של חיילים. כמה קילומטרים הלאה, על הכביש הראשי, זה שהיציאה אליו חסומה, נמצא כמובן ה"מעבר" על "הקו הירוק", מתקן שהוא מעבר בשבילי ובשביל המתנחלים בסביבה, אבל מחסום לא עביר בשביל תושבי הגדה. מחסום שמפריד בינם ובין קרובי משפחה, בינם ובין בתים ואדמות שהיו שלהם פעם.

אח שלי וגיסתי אוהבים את השמן והתרגלו למקדוס, וכמוני – מרגיעים את הפחדים של אימא עם סירופ חרובים. אבל הם לא רוצים לשמוע על הייצור של המוצרים, ולא על הדאגה של סוראיה לבן שלה ולבנות שלה, לנכד הקטן, לעבודה של הגדול, לא על התמונות של ערפאת שתלויות בסלון שלהם או הציורים של אל-אקצא שהקטן מצייר בבית ספר, לא על עץ התות הענק בחצר והפירות היפים שלו. כל אלה הם חלק מהחיים בצד אחד וחלק מהאיום בצד השני.

במשפחה שלנו אוכלים ומטפלים בהורים, ולא מדברים על פוליטיקה. זה מחסום שאני לא חושבת שנפּיל אי פעם.

***

מחסומים גדולים מבטון בקצה רחוב הנביאים, ומעבר להם באסטות של ירקות ועמדת מג"ב לפני שער שכם. מעט מכוניות ונינוחות. נינוחות?

הדרך הייתה קצרה יותר משחשבתי, וריקה מאוד. האיש שהלך לפניי עומד, מסתכל אחורה אל הרחוב הריק לחלוטין, וקדימה אל רחוב שוקק יותר. אני משערת שהוא פועל בניין מסין, ומנסה לדמיין את החוויה שלו ברחובות ריקים, מול חנויות סגורות, בכבישים שוממים ממכוניות. אפילו אופניים כמעט שאין. מה הוא מבין מהמחסום? הוא נשען על בלוק בטון כבד ומתקשר למישהו, וכשהשיחה מתחברת אני מקבלת אישור שהוא מסין. אני עוברת על פניו ומשתחלת בין הבלוקים החוסמים. המעבר הצר מעורר מודעות לכמה ששמנתי, לאי-נוחות בתוך הגוף. אני פותחת גוגל מאפס כדי להגיע בדיוק. באב אל-עמוד מתנשא לפניי. השלט אומר שער שכם. החנויות פתוחות אבל לא הומות, רק תנועה דלילה באזור שלפני השער, המג"בניקים משועממים ואני מפחדת, מפחדת מהם, מפחדת להיכנס לתוך העיר העתיקה ביום הזה, מבינה שאני צריכה להמשיך צפונה ולא לעבור בשער אל תוך השוק. יש מעט אנשים גם ברחוב הבא, אחרי ממילא, ליד תחנת האוטובוס לכיוון רמאללה. אני מרגישה את הגוף שלי נדרך עוד יותר, זה מקום מפחיד. למרות הכול, מחסום הפחד עולה. מבחינים שאני ישראלית או שחושבים שאני תיירת? אני לא רוצה את המחסום הזה. אני מתביישת במחשבות האלה אבל הן שם, מחויבות המציאות או תוצאה של שטיפת מוח? עד שאני מגיעה למלון שמגיש בראנץ', שם קבענו להיפגש. יש לי קצת זמן לחכות ואני לא רוצה להסתובב עוד בחוץ. גם בפנים ההרגשה לא נוחה. אני לבד, אני נבוכה, אני רוצה לפתוח בשיחה עם מישהו, אבל לא יודעת מה לומר.

הדרך לפה הייתה שקטה כל כך. ראיתי כמה אנשים מחוץ לבית כנסת ויותר אנשים, עטופים בטליתות, מחוץ לבית כנסת אחר, וילדים על אופניים. אני משתוקקת אל הלחנים בבית הכנסת – אתמול בערב שמעתי קולות שירה של "כחומר ביד היוצר" – ומפחדת מהאנשים. מי יודעת מה יצא להם מהפה, איפה הם היו לאחרונה?

כשנאהד החבר שלי מגיע, כל האי-נוחות נעלמת וזה פלא גדול בעיניי שהאי-נוחות קיימת ושהיא נעלמת וששנתיים של חורבן, של פריצת גדרות וחסימת מזון ואובדן היכולת לדבר עם כל כך הרבה אנשים, השנתיים האלה רק קירבו אותנו. אנחנו קורעים מהמנאקיש ושותים עוד ועוד כוסות קפה, ומעשנים ביחד. אנחנו מדברות על פחד וסיוטים בלילה, ועל הבית של סבא שלו בעזה שחיילים שרפו ועל בני המשפחה שנהיו פליטים בקהיר ועל הכאב. אני רוצה להגיד משהו על הבית של סבא רבא שלי בקובנה, מרכז לימודי התורה בגטו עד לחיסולו, ועוצרת את עצמי. אולי לא בכל דיבור על השמדה חייבות להזכיר את ההשמדה ההיא. אני לומדת להקשיב. אנחנו לומדים להקשיב. אנחנו מדברות על שיבה. אנחנו מדברים על החזון למה שיכול להיות פה, על העתיד החופשי, והוא קיים ומוחשי כל כך לפחות בחצר היפה הזאת, איפה שלא רואים את המחסומים ולא מרגישים את הפחד. העתיד הלא אפשרי כאילו נמצא במרחק נגיעה, כאילו הוא יכול להתפשט מפה לכל מקום, להיבנות מן החורבן. וזאת כפרה. אני לא יכולה להזכיר את השם שלו, אז המצאתי לו שם בדוי, אבל אני יכולה להיזכר ולחכות לפגישה הבאה, ולחשוב על האחים שלי, אחים מלידה ואחים מבחירה, על אחווה, זאת שאין בלעדיה חירות או שוויון, על הביטוי באנגלית "לשבור לחם" או לחלוק ארוחה ביחד, במיוחד ביום שאמורות לצום בו.

הדרך חזרה חמה יותר, מלאה יותר באנשים, לפעמים הם מחייכים ואומרים חתימה טובה, ואני מוצאת את עצמי מחייכת בחזרה ומפחדת פחות. דיברנו שעות ועד שחזרתי לבית חברתי היום כמעט נגמר, ומבית הכנסת ממול נשמע הקול: פתח לנו שער בעת נעילת שער כי פנה יום.

---

רחל בית אריה היא כותבת ועורכת, אקטיביסטית. מנחה תהליכי חשיבה אסטרטגית ודמיון פוליטי. המסה נכתבה במסגרת סדנת הכתיבה "פמיניזם כדמיון פוליטי" שהתקיימה במכון ון ליר בסתיו 2025 בהנחיית המשוררת והמסאית יונית נעמן.

דמיון פוליטי פמיניסטי מאפשר להביט במציאות מתוך רגישות ומחויבות לאופי המפוצל ורווי הסתירות של חייהן של נשים ואנשים בכלל, לאופנים שבהם קשרים ויחסים אנושיים מסבכים את תמונת העולם האידיאולוגית והפוליטית, ולניתוח ההווה מתוך חשיבה מחודשת גם על העבר. כך, כוונת הסדנה הייתה לעודד את המשתתפות לכתוב את חוויית החיים שלהן מתוך מודעות ורגישות זו, ולאו דווקא להציע פתרונות או לצייר תמונת עתיד דמיונית.

לתיאור הפרויקט ולקריאת מסות נוספות מתוך הסדנה>