נוסטלגיית שואה: עיון מחודש בטראומה ובנוסטלגיה לאור המקרה של "פיצה באושוויץ"
הנוסטלגיה משרתת את הצורך לראות את העבר באור חיובי, צורך הנובע ממצבנו בהווה ומנותק מאופיו האמתי של העבר. על פי השקפה זו, הנוסטלגיה בוראת מחדש את העבר מתוך הכמיהה אליו. אם כן, נראה שקל יותר לצבוע בצבעים חיוביים עבר נעים ולא עבר עגום. הנוסטלגיה איננה אשליה גמורה. היא יוצרת חיבור יצירתי אל העבר ואינה מתעלמת מזיכרונות ממשיים.
פעולתה היצירתית של הנוסטלגיה איננה אפשרית כמעט אל מול עבר טראומתי שאינו מותיר מקום לזיכרונות טובים. התגובה לעבר כזה עשויה להיות אבל או סרקזם. דומה שהסרקזם מנוגד לנוסטלגיה מפני שהוא יוצר מבט מרוחק שנוטה למוסס את הכמיהה התמימה, הפוזיטיבית של הנוסטלגיה. מכאן עולות אפוא שתי מסקנות: (א) אי-אפשר להתבונן בעבר טראומתי בנוסטלגיה; (ב) סרקזם אינו יכול להתקיים בכפיפה אחת עם נוסטלגיה.
עם זאת, דומה כי הנוסטלגיה המוצגת בסרט פיצה באושוויץ (ישראל, 2008) סותרת את שתי המסקנות. היא מופנית כלפי עבר טראומתי ומעורבת בסרקזם ובהומור שחור. מאמר זה שופך אור חדש על מושג הנוסטלגיה כדי לנסות ולהבהיר את משמעות המונח "נוסטלגיית שואה" (הנזכר בסרט עצמו).
מאמרים נוספים מגיליון זה
