מה הביא את החברה הישראלית למצב שבו היא מבצעת רצח עם? זו השאלה שבה עוסקת המסה, באמצעות ניתוח המתבסס על מושג הבזות ותובנות מהתיאוריה הפסיכואנליטית והאנתרופולוגית. בקריאה זו, הפלסטינים מהווים עבור הישראלים אובייקט איווי שדרכו הם מכוננים את הסובייקט הקולקטיבי שלהם. בסובייקט הזה טמונה סכנת התפרקות מתמדת, בין היתר משום שהרגשות המיוחסים לאובייקט ההשתוקקות שלו הם אלימים מאוד. הסובייקט מתאפיין גם בדיסוננס עמוק, שנובע מהמתח היסודי בין המרכיב הדמוקרטי בעבודת הזהות הישראלית ובין המרכיב היהודי בה, קרי בין הרצון הליברלי להכיל מורכבות, שונות ואי-ודאות ובין הרצון האתני לחסל את המרכיבים האלה בדיוק. הרגע הנוכחי מתאפיין בחוסר יכולת להכיל את הדיסוננס, וברצון עז להכריע לצד הטיהור האתני. בצל המלחמה והמשבר המשטרי, השיח הגזעני הישראלי מוקצן עד כדי שלילת האנושיות של הפלסטינים. באופן פרדוקסלי וטרגי, שלילה זו חוזרת כבומרנג אל הישראלים המתבוננים-בפלסטינים-ואינם-רואים-אותם, וגורמת לקריסת הסובייקט הקולקטיבי שלהם עצמם, משום שכאשר הפלסטינים לא אנושיים הם אינם יכולים לשמש אובייקט איווי עבור הישראלים, ולכן דחיקתם למצב של בזות בהכרח שואבת לשם גם את הישראלים ומערערת את יכולתם לחשיבה מוסרית. כדי לשקם את הסובייקטיביות הקולקטיבית, על הישראלים להכיר באלימותם שלהם, למתן את הרטוריקה של הפוביה והאָפקט, להחזיר אל השיח הפוליטי את ההקשר ההיסטורי, ולהכיר בפלסטינים כבסובייקטים בעלי תודעה אוטונומית.
מאמרים נוספים מגיליון זה
