מהם החיים בעידן של חוסר הפרדה בין האישי והציבורי, הפרטי והגלוי, הגוף והחוק, האדם והמדינה? שאלות אלה עומדות במרכזה של התיאוריה הביו-פוליטית. תיאוריה זו, הנטועה במושגי מפתח משנות העשרים של המאה העשרים ובמשבר הדמוקרטיה בתקופה שבין מלחמות העולם, פרצה לחיינו באמצע שנות השבעים עם סדרת כתבים של ההוגה הצרפתי מישל פוקו. מאז היא הפכה לקול מרכזי בשדות של תיאוריה פוליטית, תיאולוגיה פוליטית, תיאוריה של הגוף, היסטוריה ותיאוריה של הטכנולוגיה, כלכלה פוליטית ותיאוריה של המשפט. עולמות אלה נפגשים במדינה הביו-פוליטית של ההווה, כך מראים לנו היום שורה של הוגים, מג'ורג'יו אגמבן ורוברטו אספוסיטו ועד ונדי בראון וסלבוי ז'יז'ק.
התיאוריה הביו-פוליטית מציעה מפגש מרתק וחיוני, מפרספקטיבה שחוצה גבולות של זהות ואידיאולוגיה, עבור כל מי שמתעניין בהיסטוריה הרצחנית של המאה העשרים ובתרבות המעקב של תחילת המאה העשרים ואחת. היא מפגישה בין "החיים העירומים" ובין החיים הפוליטיים והחברתיים בהקשר חדשני ועכשווי, שמשותף ל"שמאל" ול"ימין". בהקשר המקומי התיאוריה הביו-פוליטית מציעה לשקול את הטענה ש"הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" היא למעשה מעבדה של "מצב מצור" ו"חוקי חירום".
מאמרים נוספים מגיליון זה
