התיאולוגיה הנוצרית־פלסטינית: בין ההבטחה המקראית לשאיפה הלאומית

הנוצרים־הפלסטינים, המהווים מיעוט הן בחברה הישראלית הן בחברה הפלסטינית, פיתחו מאז האינתיפאדה הראשונה שיח תיאולוגי ייחודי השוכן בצומת שבין אמונה דתית לזהות לאומית. תיאולוגיה זו מהווה מענה לנרטיבים נוצריים דומיננטיים הקושרים בין ישראל המקראית למדינת ישראל המודרנית, ובד בבד היא מבקשת לבסס את הלגיטימיות הדתית וההיסטורית של הנוצרים־הפלסטינים עצמם. תוך התמודדות עם מציאות של דיכוי פוליטי, התיאולוגים הפלסטינים משתמשים בפרשנות המקרא ככלי לניסוחו של רצף עם הקהילה הנוצרית הקדומה ששורשיה בתקופתו של ישוע. מתוך עמדה שולית, אך רפלקסיבית ויצירתית, הם עושים שימוש במסגרת מחשבה פוסט־קולוניאלית כדי לפרק נרטיבים מקובלים שבהם מדינת ישראל המודרנית מוצגת כמימוש והמשך לישראל המקראית, ומציעים פרשנויות חלופיות המציבות את הצדק כמרכיב מהותי בבשורה הנוצרית וכמפתח פרשני להבנת הטקסט המקראי. עבודתם משקפת תביעה כפולה השוזרת יחד את הדתי והפוליטי ופונה לשני מישורים של זהות: ראשית, תביעה להכרה בזהותם הלאומית כפלסטינים החיים תחת כיבוש; ושנית, תביעה להכרה בזהותם הרוחנית כנוצרים ילידיים, צאצאי הקהילה הנוצרית הקדומה שמעולם לא עזבה את הארץ. באמצעות עיון בכתביהם מול תיאולוגיות השחרור מאמריקה הלטינית ואפריקה ומול התיאולוגיה המערבית שלאחר השואה, המאמר בוחן את הפונקציה הכפולה והמורכבת של השיח התיאולוגי, המבקש להגדיר מחדש את המסורת הנוצרית ואת הזהות הנוצרית־פלסטינית גם יחד.