נועה חזן בוחנת במאמרה את רטוריקות התצוגה החזותיות שבאמצעותן משוכתב הסיפור הלאומי במוזיאונים שונים ברחבי ישראל. לטענתה, גם כיום, כשאוצרים מודעים לצורך לשקף את אופייה הרב-תרבותי של החברה בישראל, עדיין מונהגת במוזיאונים חלוקה קשיחה בין מחלקות של אמנות, אתנוגרפיה וארכיאולוגיה. החלוקה הזאת, ששורשיה במאה התשע-עשרה, מאפשרת למוזיאונים לאמץ לכאורה גישה אוצרותית רב-תרבותית ולתת במה למגוון קהילות בחברה בישראל שהודרו מן התצוגות בעבר – אבל לעשות זאת מבלי לערער, לאמִתו של דבר, על מאזן הכוחות האתני המושל בישראל. וכך, תלבושות של קהילות מזרחיות הנלבשות גם כיום מוצגות כאתנוגרפיה; חפצי יומיום פלסטיניים, שהיו בשימוש עד אמצע המאה העשרים, מוצגים כארכיאולוגיה; ואילו יצירות מלפני מאה שנים שצוירו בידי אמנים אירופים מוצגות כאמנות לאומית-ישראלית. בדרך זו המוזיאונים הלאומיים משמרים את נרטיב העל הלאומי-אתנוצנטרי גם בתקופה שבה מתערערים, במציאות, יחסי הכוחות הלאומיים.
מאמרים נוספים מגיליון זה
