לשלל הצבעים והרקעים של ההתנחלויות ודריהן, שגיליון זה שוטח לפני הקוראים, יש מכנה משותף מהותי אחד, שתפקידנו פה להזכירו (למרות השתאותנו על שבכלל נדרשת תזכורת): כל התנחלות שהיא — דתית, חילונית או מעורבת, בהר או בעמק, לפני המהפך של 1977 או אחריו, עירונית או כפרית, אידיאולוגית או "איכות חיימית" — כל התנחלות לחוד וכולן יחד מבוססות על גזל ישיר של אדמתם הפרטית והציבורית של הפלסטינים, על גזל המרחב, הנוף, המחצבים, מי האקוויפר והמעיינות, הרצף הגיאוגרפי וההמשכיות ההיסטורית, היכולת לטייל, הרכוש, הפרנסה, הירושה, המורשת, התקוות לעתיד, הסיכוי לעצמאות.
בלשון המשפט הבין־לאומי ההתנחלויות הן פשע, משום שנאסר על הכוח הכובש להעביר את אוכלוסייתו לשטח הכבוש. הפשע לא נעצר ולא מתיישן ברגע הקמתה של ההתנחלות, גם לא אחרי חמישים שנה. הוא כל הזמן משתחזר, משתכפל, משתכלל, מסתעף — יחד עם התפשטותן, התרחבותן והתרבותן של ההתנחלויות, עם הצורך להגן עליהן בכבישי ביטחון ולכבד בעוד אדמה את "הריבוי הטבעי" שלהן ואת שאיפות ההתפשטות החקלאיות או התעשייתיות שלהן.
מאמרים נוספים מגיליון זה
