"מכונת מלחמה במסווה של חיים": על סרטה של סמדר זמיר "תחתונים וגופיות"

מותו של עץ התפוז

בקיץ שוב מלחמה

ושוב הדמעות, שוב אין ברירה

היכן הטעות, ואיפה הסדק התגלע...

("מות התפוז", רונה קינן)

סרטה של סמדר זמיר על נשים בעורף במלחמת יום הכיפורים מתמודד עם האתגר הגדול של הצגת המלחמה מנקודת מבטן של נשים ומפרספקטיבה פמיניסטית. המלחמה, מלחמת יום הכיפורים, כבר תועדה בהיקף נרחב ביותר. לפיכך, לצד החידוש שבשימוש בחומרי ארכיון שטרם ראו אור, הסרט צריך להתמודד גם עם ההתניה המיידית שמייצרים חומרי ארכיון מן המלחמה שהתקבעו בתודעה הציבורית כסמלים מובהקים שלה ומציפים באופן מיידי ואוטומטי פרשנות מוסכמת: על תנאי הפריצה של המלחמה, על מה שהתרחש בה ועל המעמד שלה בהיסטוריה הציונית-ישראלית. חמישים שנה לאחר פריצתה, נדמה שדימויי המלחמה ההיא, כגון אנשים הרצים עטופים בטליתות מתוך בתי הכנסת על רקע אזעקות, טנקים דוהרים בסיני, או הופעתם של דיין ושל גולדה בטלוויזיה, מעוררים רגש נוסטלגי יותר מכל רגש אחר.

את המציאות הארכיונית הזאת מגדיר דן ערב כך:

החזרתיות של החומר הארכיוני – העובדה שהאירוע ההיסטורי הספציפי משורטט תוך שימוש במספר מצומצם למדי של חומרי ארכיון החוזרים על עצמם לעייפה ברוב היצירות – מייצרת התרפקות על הצפוי, המוכר והידוע. כך, לא פעם, צפייה ביצירה העוסקת באירוע קצה, בקונפליקט או אף במלחמה, עשויה לייצר עונג מגונה הנובע לא מתוכנו הטעון של החומר הארכיוני, אלא מעצם הסיפוק הריטואלי, החוזר על עצמו, של צפייה באייקונים הידועים המסמנים את האירוע.

בעיית הנוסטלגיה הולכת ומתגברת כשמדובר בסיפוריהן של נשים ובחומרים ויזואליים המציגים אותן. הסיבה לכך היא אופייה הממוגדר של המלחמה, המייצר חלוקה סמלית מובהקת בין החזית כמרחב "גברי" של פעולה וסכנה, לבין העורף כמרחב "נשי" של בית הזקוק להגנה וממתין לשובם של הלוחמים. התבנית המיתית והסמלית של החזית והעורף מטעינה את המבט התרבותי על המלחמה ברבדים נוספים. בין השאר היא מייצרת תפיסה של הנשים כקישוט המספק יופי מנחם ללוחמים שחוו זוועות, כפרס על סבלם, כמקור לתמיכה ולנחמה עבור הפצועים בגוף ובנפש, וכסמל להמתנה פסיבית לשובם של הגברים ללא שינוי. כל אלה צובעים גם את חומרי הארכיון ואת המבט שלנו עליהם: תצוגת אופנה לחיילים פצועים, הופעות של זמרות, רקדניות ובדרניות בפני החיילים, אפיית עוגות וסריגת כובעי צמר ללוחמים בחזית, ונשים ונערות שמקבלות עליהן את תפקיד "האחות הרחמנייה" ומטפלות בפצועים הרבים. הדימויים האלה מחזקים את התבנית המיתית והנוסטלגית ומקשים את יצירתו של מבט חדש, ואף ביקורתי, על המלחמה, אז והיום.

ההתמודדות של יוצרות הסרט – הבמאית סמדר זמיר והעורכות עינת גלזר-זרחין ונוי ברק – עם האתגר הזה נעשית באמצעות יצירת מעטפת של קולות ביקורתיים של נשים המציגות תודעה פמיניסטית, אזרחית ואנטי-מלחמתית, והטמעתם בסרט. קולות אלה עוברים לכל אורכו תוך שהם מפרקים את רגעי ההתרפקות הנוסטלגית ומזכירים לנו שמלחמה היא שבר נורא המביא איתו הרס, אסון ואובדן; שהיא מזרימה אימה, חרדה וטראומה לתוך חייהם של אנשים פרטיים, ולתוך ורידי החברה והתרבות, ובכך מצמצמת את האפשרויות של יחידים ושל חברה לדמיין חיים טובים, תקווה ועתיד.

הסרט נפתח בקטעים מיומנה של חברת הכנסת לשעבר מרשה פרידמן המציגים תודעה אזרחית במפגש עם המלחמה בזמן אמת: "במשך כל אותו היום ויום המחרת המשיך הטרנזיסטור לגייס יחידות מילואים באמצעות שמות צופן שהיו ברובם שמות פרחים, בעלי חיים, עצים, אבנים יקרות. מכונת מלחמה במסווה של חיים"; והוא מסתיים במכתב התשובה של ג'יהאן סאדאת לרות ליס, אם שכולה מחיפה, שבו היא כותבת: "הייתי רוצה מאוד שהמילה מלחמה תימחק ממילון היחסים הבין-אנושיים... אני מאמינה בלב שלם שהאישה כאם וכרעיה, כבת וכאחות, יכולה למלא תפקיד חשוב בהגנה על האנושות מפני זוועות המלחמה, סכנותיה ונזקיה". בתווך מופיעים גם קולותיהן הבולטים של רעיה רותם, אלמנת מלחמה שהפכה לפעילת שמאל, מכתבה של רות ליס לג'יהאן סאדאת בקריאה לשותפות נשית שיכולה לגבור על המלחמה, ודבריה של שולמית אלוני לחברי הממשלה מעל בימת הכנסת: "אינני מאמינה לכם, אינני מאמינה לדבריכם ואינני מאמינה לשיפוטכם... אנשים הסבורים כי בלעדיהם אי אפשר, הם המסוכנים שבשליטים". אלה נשים שאינן מוכנות לקבל את המלחמה המתמשכת כגזרת גורל, ואינן מוכנות למלא את התפקידים שהועידה להן הישראליות, כסמלים של גבורה, קבלת דין וחוסן, אלא מפנות את הכאב והצער לעשייה פוליטית אנטי-מלחמתית.

בקיץ שוב מלחמה...

אף שעבודת התחקיר על הסרט הסתיימה לפני אוקטובר 2023, הוא הוקרן לראשונה בפסטיבל חיפה באוקטובר 2025. המלחמה שבתוכה אנחנו חיות וחיים כבר כמעט שלוש שנים מלווה את הצפייה בו מהרגע הראשון וכופה עלינו השוואות ומציאת קווי דמיון ושוני בין אוקטובר ההוא לבין הזמן הזה. וההבדלים הם רבים. החברה הישראלית של 1973 המוצגת בסרט היא חברה קטנה הרבה יותר, מגויסת ומלוכדת הרבה יותר, התקשורת אחידה ומעטה, וחשיפת השקרים של המנהיגים אורכת זמן רב בהרבה. אך היא גם חברה שסיפור ההקמה האידיאולוגי ותפיסת "צדקת הדרך" שלה חזקים הרבה יותר ומעטים הקולות הציבוריים שמטילים בהם ספק, לפחות עד המחאות הגדולות שהחלו אחרי הפסקת האש, בפברואר 1974.

הסרט מראה לנו גם שמדובר בחברה סקסיסטית ומיזוגינית בגלוי, באופנים שלעיתים נתפסים כמצחיקים ולעיתים מעוררים השתוממות ותרעומת. אך ספק אם ההבדל הזה, בין 1973 לימינו, חורג מהיבטים סמליים ורטוריים. מצד אחד, קשה לדמיין שדוברים ישמיעו בציבור אמירות על כך שנשים מתקשות לנהוג כראוי או צריכות לשמור על הציפורניים בעת עבודה כטכנאיות מטוסים. מצד שני, בראשות הממשלה באותה העת עמדה אישה, וחברות כנסת פמיניסטיות כגון מרשה פרידמן ושולמית אלוני לא היססו להביע ביקורת חריפה על הנהגת המדינה ולהעלות לדיון נושאים שנויים במחלוקת. ודאי שיש הבדלים גדולים בין אז להיום, למשל בכל הקשור לתפקידי נשים בצבא, אך בכל הנוגע לייצוג פוליטי ולתפקידי הנהגה, ייתכן שזהו הבדל סגנוני בלבד ושלא חלו מאז שינויים מהותיים לטובה. בסופו של דבר, הסרט מראה לנו כי כמו בכל המלחמות בכל מקום, נשים התגייסו לכל עשייה נדרשת, מתחומים מסורתיים יותר כרפואה וטיפול בילדים ובבית, ועד לעבודה בחקלאות, בתעשייה ובתובלה. נוסף על כך, במלחמת יום הכיפורים נשים גם הקימו את מערך הנפגעים, ניהלו את תהליכי הקבורה הזמניים והיו שותפות מלאות בחוויית השבר החברתי והפוליטי שיצרה המלחמה.

הדמיון בין שתי המלחמות האלה עובר דרך רגעי ההפתעה והבנת היקף האסון, מספרם הרב של השבויים והנעדרים ושאלת שחרורם, והמחאה הציבורית הגדולה, אך בכל אחד מהסעיפים האלה ניכרים הבדלים משמעותיים בין אז להיום. כך למשל, דברי הנערות המתנדבות בבתי חולים המדברות על הפצועים המצרים כבני אדם הסובלים ונזקקים לטיפול, וההקבלה הברורה שהן עושות בין הטיפול בפצועים המצרים השבויים בארץ לבין החיילים הישראלים השבויים במצרים, מתוך תקווה שהפצועים הישראלים יקבלו שם טיפול רפואי הולם – דברים אלה מייצגים סנטימנט שנדמה שנעלם לחלוטין מהשיח על האויב במלחמה הנוכחית. השבויים והנעדרים של אז היו חיילים, והמשא ומתן על שחרורם התנהל בין גורמים רשמיים של צבאות ומדינות. לעומת זאת באוקטובר 2023 היו אלה בעיקר החיילות והאזרחיות והאזרחים שתפסו את תשומת הלב הציבורית, והמאבק לשחרורם היה ברובו אזרחי. ובעיקר, את מלחמת יום הכיפורים עטפה הביקורת הציבורית הרחבה על "המחדל" – המילה המרכזית שטבועה בזיכרון ההיסטורי של המלחמה. היא צבעה את השיח הפוליטי והציבורי והובילה למחאות ענק ובסופו של דבר להפלת הממשלה. נדמה שהרוח הזאת ליוותה גם את המחאה הציבורית הנרחבת למען החטופים בעזה, אך השאלה אם תצליח להביא לשינוי פוליטי עדיין פתוחה.

היכן הטעות, ואיפה הסדק התגלע?

"שלחי לי תחתונים וגופיות" (אין לך מה לדאוג), "מדרום תיפתח הטובה", "חג שמח לחייל" – שירים אלה, שנכתבו והושרו בזמן המלחמה, מלווים את הסרט. יוצרותיו בחרו בחלק הקליל יותר מתוך רפרטואר שירי מלחמת יום הכיפורים, שכולל גם את "החיטה צומחת שוב", "השכם השכם בבוקר", "היכן החייל שלי" ו"לו יהי". אלה שירים שהפכו עם השנים לחלק מהפסקול של הישראליות, שמעורר רגשות חזקים בכל האזנה ומגייס אותנו להתמסרות מחודשת ל"אנחנו" ולסיפור "שלנו".

זהו סיפור שההיסטוריוגרפיה הישראלית, המסופרת דרך מלחמות, מציגה בו את 1973 כנקודת שבר מרכזית המזוהה עם אובדן האמון בהנהגה שכשלה, אובדן האמון בדרך הפוליטית והצבאית של המדינה, ואובדן דרך אישי עבור אנשים רבים. אך התמות של משבר אמון בהנהגה הפוליטית והצבאית, ושל משברים אישיים של אובדן דרך, מלוות אותנו בעוצמה גם מאז אוקטובר 2023, ולכן אי אפשר שלא לראות את הסרט בעיני ההווה. חוויית הצפייה בו מעוררת תערובת של עצב וזעם על ההתמשכות הנוראה של תרבות המלחמה הישראלית ומחיריה.

אז והיום, רק מעטות ומעטים בישראל תרגמו את אסון המלחמה לפרוגרמה פוליטית אנטי-מלחמתית. אחת מהן היא רעיה רותם, אלמנת המלחמה שהפכה לפעילת שמאל. בחומרי הריאיון איתה היא אומרת:

במשך שנה [אחרי שנהרג] כעסתי על אריק ואז אני זוכרת שהלכתי יום אחד ברחוב ופתאום זה הכה בי שאריק לא מת לי, הוא מת לו. שירת חייו באמצע נפסקה, ואני עוד כאן. [...] לא יכולתי להיות חלק מהמלחמה, לא יכולתי להיות חלק מהצבא, לא יכולתי להיות חלק מהמכונה הזאת שחרצה ככה את הגורל שלי באופן שרירותי לגמרי. בבדיחת הזוועה הזאת שהפכה את אריק לגיבור ואותי לאלמנה, אני לא רוצה להשתתף.

---

סרטה של סמדר זמיר "תחתונים וגופיות" פותח בחממת הקולנוע לפיתוח יצירה תיעודית במכון ון ליר בירושלים בליווי אקדמי של ד"ר שרי אהרוני וזכה בפרס ההישג האמנותי בפסטיבל חיפה 2025.  הוא יעלה לשידור ב"כאן 11" ב-19 בספטמבר 2026.