שש אחרי המלחמה?

המלחמה שפרצה בעקבות אירועי 7 באוקטובר התישה את כולנו. היא בלבלה, הכבידה והכאיבה. עכשיו היא כביכול נגמרה, ועם זאת ברור לנו ששום דבר לא באמת הסתיים. יש הקלה גדולה עם חזרת החטופים ועם הפסקת הלחימה הפעילה ברצועה. אבל לצד ההקלה ישנה תחושה עיקשת שלא באמת סיימנו דבר, ושאיננו יודעים לאיזו תקופה חדשה אנחנו נכנסים, בוודאי לנוכח המערכה נגד איראן. נדמה שאנחנו עומדים על סף אבל איננו בטוחים מהו אותו סף, ומה ממתין מעבר לו.

הביטוי "שש אחרי המלחמה" לקוח מספרו של הסופר הצ'כי ירוסלב האשק, החייל האמיץ שווייק (1923). בספר מתגייס שווייק לצבא האוסטרו־הונגרי, וכשהוא וחברו וודיצ'קה מתפצלים ליחידות שונות הם קובעים להיפגש שוב בבית המרזח הקבוע שלהם "אחרי המלחמה, בשעה שש בערב", השעה שבה נהגו להיפגש ולחלוק משקה. אלא שבאופן אירוני איננו יודעים אם הפגישה הזו אכן התקיימה: האשק מת לפני שהספיק להשלים את הספר. ההבטחה למפגש נותרת תלויה באוויר – עתיד מדומיין שאין לדעת אם יתממש.

יש משהו כמעט מנחם בקביעה הזו של שעת מפגש עתידית. בתוך הכאוס, המלחמה מוצגת כאירוע שיש לו "אחרי", שיש לו נקודת סיום, ושאחריה יהיה אפשר לשוב אל החיים המוכרים, אל השגרה, אל הכוס המשותפת בבית המרזח. אבל האירוניה של האשק מזכירה לנו שה"אחרי" איננו בהכרח רגע ברור או שלם. גם אצלנו, נדמה, השעה הזו הגיעה אבל איננו בטוחים היכן אנו נפגשים ולאן הגענו. אנחנו עדיין אוספים שברים, מנסים להבין מה שרד ומה השתנה, איזו צורה חדשה קיבלנו כחברה וכיחידים. זמן "שש אחרי המלחמה" שלנו הוא למעשה לא נקודת ציון יציבה בזמן; זהו מצב תודעתי, ניסיון להבין אם ואיך אפשר להתחיל לדבר על "אחרי". וכל זאת כאשר האפשרות להתלקחות מחודשת ממשיכה לרחף מעלינו.

זמנים לימינליים כאלה, רגעי סף בין מה שנגמר לבין מה שטרם התגבש, הם זמנים קשים ומערערים. נוצרת תחושת דיס־אוריינטציה; הקרקע המוכרת נשמטת מתחת לרגליים, והעתיד עדיין בערפל. לא לחינם נאמר "אין שמחה כהתרת הספקות". הצורך בוודאות הוא צורך אנושי עמוק. ברגעים כאלה אני מוצאת את עצמי נושאת עיניים אל אנשים חכמים ממני. מתוך תחושת הקושי והבלבול הרגשי, הקוגניטיבי, הפוליטי והחברתי, אני מבקשת לשמוע מחשבות שיסייעו לי למקם את עצמי בתוך הסיפור הרחב יותר.

מתוך המקום הזה נולדה סדרת השיחות "שש אחרי המלחמה". הזמנתי חוקרות וחוקרים, יוצרות ויוצרים, אנשי ונשות רוח ומעשה, לשבת יחד ולשאול: מה קורה עכשיו? לאן הולכים מכאן? איך מגיעים לשם? ואיך בכלל מתחילים לזוז? ביקשנו לגעת בהיבטים רבים ככל האפשר, משום שהתחושה היא שהמלחמה הזו לא פסחה על אף תחום, מן הפוליטי והחברתי ועד המרחב הציבורי והאינטימי.

כדי לנסות ולהבין מה פירושו של ה"אחרי" הזה, פרסנו את הדיון על פני שנים־עשר מפגשים. כל שיחה בפרויקט ביקשה להאיר היבט אחר של המציאות שנולדה מתוך המלחמה, לא רק את שדה הקרב, אלא גם את שדות המשמעות, הזהות והכוח.

אחת השאלות המרכזיות שאי אפשר עוד להדחיק נוגעת לעתיד היחסים בין ישראלים לפלסטינים. במשך שנים נדחקה השאלה הזו לשולי סדר היום הציבורי, אך המלחמה הכריחה אותנו להביט בה מחדש. ד"ר בן בורנשטיין וד"ר אמיר פאח'ורי דנו במלכוד של זיכרונות נרטיביים מתנגשים, ובאפשרות למצוא מוצא משותף מתוך הכרה הדדית. סאמר סינג'לאווי ורג'אא נאטור שוחחו על עתיד השלטון הפלסטיני ועל המתח שבין תביעה לצדק לבין פרגמטיות פוליטית בבניית הנהגה רלוונטית. עו"ד קמר משרקי וחגית עופרן בחנו את המתרחש בגדה המערבית, בין אכיפה בררנית לאלימות מתנחלים. סוגיה זו עלתה גם בשיחתם של הרב אביה הכהן וד"ר טפת הכהן-ביק, שהתמודדו עם צומת הדרכים הערכי שבו ניצבת הציונות הדתית ועם השאלה אם אפשר להיאבק מבפנים בגילויי גזענות ואלימות מבלי לפרק את המחנה. במובנים שונים, כל אחת מן השיחות נגעה באותם מתחים: בין זיכרון לעתיד; ובין נאמנות למחנה לבין אחריות רחבה יותר. נדמה שהשאלה איננה רק מהו ההסדר האפשרי, אלא איזו שפה פוליטית ומוסרית תאפשר בכלל לחשוב אותו.

במקביל ביקשנו להרחיב את המבט אל מעבר לגבולות המקום. המלחמה איננה רק סיפור מקומי; היא שזורה באינטרסים אזוריים ובינלאומיים מורכבים, ולעיתים גם סותרים. נטע תלמוד וד"ר צמרת לוי דפני עסקו בתפקידה המתהווה של טורקיה כשחקנית אזורית חשובה ובשאיפותיה למיצוב מחודש במזרח התיכון. פרופ' יעל שטרנהל וד"ר אלי קוק דנו בהתערבות האמריקאית וביחסים המשתנים בין וושינגטון לירושלים, על רקע מתחים פנימיים בארצות הברית עצמה.

המלחמה לא שינתה רק את הזירה המדינית והבינלאומית; היא גם העמיקה את מקומם של מוסדות כוח בתוך החברה הישראלית. בתקופה של איום מתמשך, מערכות הביטחון, פנים וחוץ, מתעצמות באופן טבעי. אולם התעצמות זו מעלה שאלות על גבולות הכוח, על זהות הארגונים הללו ועל היחסים בינם לבין החברה האזרחית. ד"ר אסף דוד ופרופ' יגיל לוי דנו בצבא ובמאבקים על דמותו ועל תפקידו. פרופ' שי לביא וד"ר אילת מעוז בחנו את תפקידה של המשטרה בתקופה של פשיעה גואה ושל אלימות ממוסדת, ואת האופן שבו בחירותיה באכיפה ובשימוש בכוח משפיעות באופן שונה על קבוצות שונות באוכלוסייה. בתוך הדיונים עלו שאלות קונקרטיות: האם המלחמה מאפשרת שינוי עומק בצבא שלא היה מתאפשר בימי שגרה? כיצד משפיעה הדרך שבה המדינה מגדירה את האלימות על האופן שבו היא בוחרת להתמודד איתה? השיחות הללו ביקשו לבחון לא רק מה עושים הגופים הללו, אלא איזו מציאות אזרחית נוצרת כאשר כוחם גדל.

לצד הזירות המדיניות והביטחוניות, המלחמה הציפה גם שאלות חברתיות ואתיות כבדות משקל. אחת הטעונות שבהן היא התרחבות תופעת ההולדה מזרע שאוב מאדם מת, תופעה שקיבלה ממדים חדשים לאחר 7 באוקטובר והקרבות שבאו בעקבותיו. פרופ' יעל השילוני דולב ופרופ' צביקה טריגר דנו במשמעויות הביו־אתיות, המוסריות והחברתיות של הבחירה הזו, ובהנחת היסוד בדבר רצונו המשוער של המת להמשיך את זרעו. בתוך כך עלתה השאלה מי רשאי להכריע בשמו של מי שאיננו עוד, וכיצד נשקלת טובת הילד העתידי בתוך הכמיהה להמשכיות. סוגיה נוספת שעלתה היא ההתחמשות האזרחית המוגברת והשלכותיה. הדס בן אליהו ורלה מזלי בחנו את הקשר בין נשק זמין לבין אלימות במרחב האזרחי בכלל ואלימות נגד נשים בפרט, על רקע עלייה של עשרות אחוזים בהנפקת רישיונות נשק פרטיים מאז תחילת המלחמה ועלייה בשיעור מקרי רצח נשים המתבצעים באמצעות כלי ירייה. ד"ר ורד מדר וד"ר יואל שפיץ עסקו באתגרי החינוך בחברה מגויסת אך מפוצלת ערכית. פרופ' חגי בועז וד"ר זהר אלמקייס דנו בעליית הפופוליזם ובאופן שבו הוא מערער את רעיון הסולידריות דווקא ברגע שבו אנו זקוקים לה יותר מתמיד.

רגעי בלבול ומשבר אינם נוחים. הם מערערים ומפחידים. ובכל זאת, יש בהם גם פוטנציאל נדיר: הם מחייבים אותנו לעצור, להטיל ספק, לשאול מחדש מה אנו רוצים להיות כאן יחד. אינני יודעת מה תהיה השעה שש אחרי המלחמה עבורנו, אבל אני מקווה שהמפגשים הללו הצליחו לפחות לסרטט אפשרות לשיחה אחרת. אולי התקווה איננה בכך שמצאנו תשובות, אלא בכך שלא ויתרנו על השאלה.