ארכיון המכון: הספרייה כמועדון חברתי

דניאלה שרביט | 26.06.2022 | צילום: מכון ון ליר

הספרייה של מכון ון ליר

כיצד הפכה הספרייה לפרלמנט הבלתי רשמי של מכון ון ליר? איזה אירוע חדשותי הפר את השקט המופתי? והאם נפתרה התעלומה – מי היה עמית המחקר הראשון שישב בספרייה?

כמו במדור הארכיון הקודם, שבו העלינו את סיפור הגבורה מאחורי תצלום מרגש מהארכיון שלנו, גם הפעם יצאנו לחקור סיפור מעברו של המכון, והפעם – סיפור הקשור בספרייה של מכון ון ליר בירושלים, אשר נוסדה בשנת 1970 וכוללת בימינו יותר מ־40,000 ספרים וכתבי עת. כיום יש במכון שתי ספריות נפרדות – האחת בבניין ון ליר ההיסטורי והשנייה בבניין שבו פועלת האקדמיה ע"ש פולונסקי. עמיתות ועמיתי הספרייה מצטרפים אליה מדי שנה אחרי הגשת מועמדות וקבלה לחברות, אך יש ביניהם גם כאלו היושבים בה מיום היווסדה. נשות ואנשי רוח, מדע וחברה. אך כיצד נוצרה הקהילה של נשות ואנשי הספרייה והפכה למה שהיא היום?

 

פסיפס אנושי וחברתי

בשביל לקבל תשובות פנינו אל פרופ' יצחק גל־נור – עמית מחקר בכיר במכון ון ליר, בעל רזומה פוליטי ואקדמי עשיר, החתום על כמה מהפרסומים החשובים של המכון והיה ממקימי מרכז חזן לצדק חברתי ודמוקרטיה במכון ון ליר.

דרכו של יצחק גל־נור בספרייה החלה בשנת 1972, בתוך צוות מחקר בנושא תכנון לאומי בראשות הפרופסורים יהודה אלקנה (ראש המכון דאז) ושמואל נח אייזנשטדט (פרסומים שלו ולזכרו בהוצאת המכון). גל־נור הפך באותם הימים לאבא, והבית הצפוף יחד עם הצעתו של אלקנה הביאו אותו לעבוד בספרייה. יצחק גל־נור היה הראשון שהתיישב בספרייה, בקומתה היחידה והריקה מאדם. לאט לאט, הצטרפו אליו חוקרות וחוקרים מתחומים שונים, שגם ציידו את הספרייה במגוון ספרים, ביניהם: אבישי ועדנה מרגלית, המשורר הרולד שימל, רות כץ, מורל'ה בראון, אביגדור לבונטין, יעל עצמון, ומידי פעם גם גרשום שלום ולא אחר מהלורד אדווין סמואל. גל־נור מספר כי גם חיים גורי היה פוקד את המקום לא מעט ומנהל איתו "ויכוחים בריאים". מפעם לפעם התארחו אורחים מכובדים מחו"ל שהזכירו את הספרייה ואת המכון בספריהם.

יצחק גל־נור בספריית מכון ון ליר
יצחק גל־נור בספריית מכון ון ליר

אמנם האווירה הייתה רצינית ועמוקה, כיאה לספרייה, אך בין הפסקת הסיגריה להפסקת האוכל בגינה ובקפיטריה הצמודה – המציאות הרועשת טלטלה את החוקרות והחוקרים. גל־נור מספר כיצד בשנת 1976, בשקט המופתי של הספרייה, נכנסה חבורה רועשת ורוגשת וסיפרה שהצילו את החטופים מאנטבה (עוד לפני שידעו על הפצועים וההרוגים), והרימה את כל הספרייה על הרגליים.

ומה עם השאלה הלא פתורה: מי ישב יותר בספרייה – יצחק גל־נור או אבישי מרגלית? התשובה פשוטה: גל־נור הגיע ראשון, אך הייתה לו הפסקה בסוף שנות התשעים; מרגלית לעומת זאת הגיע מעט אחריו, אבל ברצף, ועל כן הוא המתמיד.

אם כן, אפשר להגדיר את הספרייה כמועדון של אינטלקטואלים, מרכז תרבותי ירושלמי אסתטי שנעים לשהות בו, ובעיקר מוקד חברתי שמזמין להגיע ולפטפט, לחקור ולהמליץ על ספרים. יושבות ויושבי הספרייה בדרך כלל לא היו עובדי המכון, אבל הם היו ועודם חלק מקהילה הולכת וגדלה המתפתחת יחד עם הצביון של המכון. 

ואולי זהו בעצם חלק מהגשמת החזון של פולי ון ליר? 

הצטרפות לרשימת התפוצה