אנו שמחים לבשר על צאתו לאור של הספר שחותם את סדרת "הקשרי עיון וביקורת" – הלטינית של המזרח התיכון: הוראת הערבית בחברה היהודית ממפנה המאה ועד 1948, מאת ד"ר יונתן מנדל. הספר משלים את ספרו הקודם של מנדל, שפה מחוץ למקומה: אוריינטליזם, מודיעין והערבית בישראל, שראה אור בשנת 2020. ספר זה עוסק בהוראת הערבית בארץ משלהי המאה התשע-עשרה ועד קום המדינה; והספר שקדם לו דן בהוראת הערבית מִקום המדינה ועד ימינו. שני הספרים יחד מספקים תמונה רחבה, מלאה וחיה של התפתחות לימודי הערבית בארץ – על רקע ההתפתחויות הדמוגרפיות, הפוליטיות, הביטחוניות והחברתיות לאורך השנים, ומתוך התמקדות בדמויות מפתח ובמוסדות שהיה להם תפקיד מכריע בעיצוב הוראת הערבית בארץ.

הכותרות של שני הספרים מעידות: יש משהו לא נכון, משובש, אנומלי, במקומה של הערבית בארץ. ישנה אי-הלימה בין חשיבותה וחיוניותה של השפה הערבית, ובין מעמדה ותפיסתה בחברה היהודית. שלא כמו לימוד שפות אחרות, לימוד הערבית יוצר הפרדה והרחקה ולא התקרבות. זהו לימוד לצרכים לאומיים וביטחוניים, לימוד "שפת האויב". אך המצב הזה, טוען מנדל, אינו גזרת גורל אלא תוצאה של התפתחויות ותהליכים היסטוריים. שני הספרים מתארים את התהליכים האלה על המורכבות והדינמיקה שלהם, ובתוך כך הם חושפים את הדרכים שנזנחו, את האפשרויות שהיו ואינן. 

השאלות ששני הספרים עוסקים בהן מתקשרות לשאלות גדולות ורחבות יותר – על יחסנו למרחב שאנו חיים בו, על יחסי יהודים–ערבים, על יחסי אשכנזים–מזרחים, על מיליטריזם, ועל היררכיה ומעמד. לכן, מנדל טוען, בלי שינוי תפיסתי לא תתחולל תמורה אמיתית בהוראת הערבית, וגם לא ביחס לערבית, לדובריה ולעולם הערבי בכלל. 

התפתחות הוראת הערבית: לטיניזציה וביטחוניזציה 

לפני מלחמת העולם הראשונה נלמדה הערבית במוסדות חינוך יהודיים, והשיח על הוראת הערבית היה מגוון למדי. את השפה לימדו מורים דוברי ערבית, בעיקר מוסלמים ויהודים-ספרדים, וספרי הלימוד נועדו לתלמידים דוברי ערבית. בתקופה זו הערבים היו רוב תושבי הארץ והערבית הייתה ה"לינגואה פרנקה" של האזור. ככל שהתנועה הציונית התבססה בארץ, היהודים הספרדים ובני היישוב הישן הלכו ונדחקו לשוליים. באותן השנים עלה הצורך להתאים את לימוד הערבית לתלמידים חסרי ידע בשפה. 

בשנים אלו החל להתפתח הדיון על הוראת הערבית, ובלטו בו שתי גישות עיקריות: הגישה הפילולוגית, שיובאה ארצה בידי מלומדים יוצאי גרמניה, שצידדה בלימוד הערבית הקלאסית והקבילה את הערבית ללטינית ("לטיניזציה" של הערבית); והגישה הלאומית הציונית, שצידדה בהוראת הערבית המודרנית לצרכים מעשיים ומתוך הקניית עליונות לשיקולים לאומיים וביטחוניים ("ביטחוניזציה" של הערבית). שתי הגישות גם יחד, על אף ההבדלים החשובים ביניהן, הובילו לדחיקתם של שותפים טבעיים בשדה הוראת הערבית, בכלל זה חוקרים ומשכילים ערבים ומוסדות חינוך ערביים; ולהתפתחות סוג מסוים של ערבית, שהמחבר מכנה "ערבית ישראלית". לתהליכים האלה יש תוצאות עגומות למדי, בין השאר מעמדה הנחות של השפה הערבית בישראל, והידע הדל של השפה בקרב יהודים. שדה הוראת הערבית, נאמר, נותר שולי ומנותק, באופן שמשקף את התהום הפוליטית, החברתית והאנושית שהלכה ונפערה בין היהודים לערבים. 

עם הזמן, לימוד השפה לצרכים לאומיים וביטחוניים הלך והתבסס, ועימו שיתוף הפעולה בין מערכת החינוך לגופי הביטחון. שני מקרי בוחן מדגימים את התהליכים האלה: בית הספר הריאלי העברי בחיפה, שהוקם בשנת 1913; והמכון למדעי המזרח, שהוקם באוניברסיטה העברית בירושלים בשנת 1926. לשני המוסדות הייתה השפעה רבה על עיצוב שדה הוראת הערבית בארץ.

בית הספר הריאלי והמכון למדעי המזרח: מקרי בוחן 

בית הספר הריאלי העברי בחיפה משקף את התפניות שחלו בתחום הוראת הערבית: הראשונה, מעבָר מלימוד ערבית בערבית על פי המסורת הישנה – ללימוד ערבית בעברית. השנייה, מעבָר לשיטת ההוראה הפילולוגית, עם הצטרפותו של ד"ר מאיר (מרטין) פלסנר לבית הספר כמורה לערבית. השלישית, מעבָר לערבית "שימושית", לנוכח השינויים הפוליטיים שהתחוללו בארץ. הגישה "השימושית", טוען מנדל, לא כללה את הסימביוזה הרומנטית בין היהדות לאסלאם, המאפיינת את הגישה הגרמנית, וגם לא את השאיפה לקיום משותף של יהודים וערבים, המאפיינת מורים יהודים דוברי ערבית. אחת ההבחנות המעניינות בהקשר זה היא המעבר מהתפיסה שלפיה לימוד הערבית עשוי ליצור זיקה אל ה"עצמי" היהודי, אל התפיסה שלפיה לימוד הערבית עשוי לסייע בהבנת ה"אחר" הערבי. 

אשר למכון למדעי המזרח באוניברסיטה העברית, המכון התאפיין בדומיננטיות של הגישה הפילולוגית, ובאוריינטליזם שהתבטא הן ביחס לערבים וליהודים דוברי ערבית במכון, הן ביחס למזרח עצמו. באוניברסיטאות הגרמניות הערבית נלמדה מאז ומעולם לצד העברית, במסגרת לימודי המזרח. ואולם, בארץ הוקם מכון נפרד ללימודי המזרח באופן שסימן את ההפרדה הסופית של היהדות מהעולם הערבי והמוסלמי. זאת ועוד, הבחינה של דרך הוראת הערבית באוניברסיטה, ושל חלקם של חוקרים מהמכון בעיצוב הוראת הערבית בבתי הספר, חושפת את הקשר ההדוק בין הזירה האקדמית המדעית ובין הזירה הלאומית הציונית. 

התפתחות הערבית "השימושית"

הספר הלטינית של המזרח התיכון מתאר את הדיונים שנערכו בשדה הוראת השפה הערבית מאמצע שנות השלושים ועד 1948. בשנים אלו, על רקע הסכסוך המתגבר בין היהודים לפלסטינים, הפכה הערבית בהדרגה משפה הנלמדת על פי המודל האירופי לשפה הנלמדת לשימוש "מעשי". לימוד הערבית כמקצוע בעל אופי אזרחי-חינוכי, כפי שהיה במפנה המאה העשרים, נזנח לחלוטין. התפתחויות אלו מומחשות בעזרת השוואה בין שני אישים בולטים בתחום – פרופ' שלמה דב גויטיין מצד אחד וד"ר ישראל בן-זאב מצד אחר – הראשון יוצא אוניברסיטה גרמנית והשני יליד הארץ דובר ערבית. 

כפי שמראה הספר שפה מחוץ למקומה, מגמות אלו התחזקו ביתר שאת לאחר קום המדינה. בחברה היהודית התפתחו "רשתות להוראת ערבית" שהיו מורכבות מאנשי חינוך, גורמים ממסדיים וגופי ביטחון. הקשר בין לימודי הערבית ובין הצרכים הפוליטיים והצבאיים הלך והתהדק, והזיקה בין חיל המודיעין למערכת החינוך החלה להיתפס ככורח המציאות. זיקה זו, מראה הספר, התקיימה גם מחוץ למערכת החינוך הפורמלית, בשני מוסדות שבלטו בתחום הוראת הערבית בארץ והעלו על נס את השלום, ההבנה ההדדית והדו-קיום: גבעת חביבה ואולפן עקיבא. התפתחויות אלו, יש לומר, היו קשורות קשר הדוק גם לתלות הכלכלית בממסד ולשיקולי הישרדות. 

המתחים והמחלוקות בין הגורמים בשדה; היחס ללימוד השפה לאורך השנים הן מצד הממסד הן מצד התלמידים; והסימביוזה הגוברת בין מערכת הביטחון למערכת החינוך – כל אלה נחשפים לעינינו בתיאור עשיר ומרתק מבעד לפרוטוקולים, למכתבים ולמסמכים ארכיוניים. הסיפור שמגוללים שני הספרים עצוב למדי. אך מנדל, באופטימיות המאפיינת אותו, מאמין שסופו של הסיפור הזה טרם נכתב, ושהדרכים שלא נבחרו עודן פתוחות בפנינו. את פתח הדבר בספר שפה מחוץ למקומה הוא חותם באיחול לבנו הקטן: "שאינשאללה יגדל אל תוך עולם שבו הערבית והעברית אינן זרות זו לזו כמו בעולם שאליו נולד".

לרכישת הספרים: הלטינית של המזרח התיכון: הוראת הערבית בחברה היהודית ממפנה המאה ועד 1948; שפה מחוץ למקומה: אוריינטליזם, מודיעין והערבית בישראל.

בסדרה "הקשרי עיון וביקורת", בעריכת פרופ' יהודה שנהב-שהרבני, ראו אור 29 ספרי מקור. ספרי הסדרה פותחים צוהר למחשבה ביקורתית על החברה והתרבות בישראל וחושפים את האופנים שבהם היא השתנתה בעשרים השנים האחרונות.