חילוניות: מבפנים ומבחוץ

כמו בני אדם, גם עמים ומדינות נוטים באופן טבעי להיות מרוכזים בעצמם. אבל אף שהנטייה הזאת היא מובנת, יש לה גם חסרונות. לא לחינם קבעו חז"ל שמכיוון שאדם קרוב אצל עצמו, הוא אינו יכול להיחשב עֵד אמין ביחס למעשיו – וגם הכלל הזה נכון לא רק ליחידים אלא גם לקולקטיבים. לכן, הרבה פעמים אם אנחנו מבקשים להבין תופעה או אירוע, הדבר הנכון הוא דווקא להרחיב את המבט. מתוך ההתבוננות באחרים, על הדמיון והשוני שנמצא בהם, מתאפשרת פעמים רבות הבנה מחודשת של המקרה המקומי, הבנה שלא מבוססת רק על הניסיון הסובייקטיבי שלנו או על ההנחה המובלעת שאנחנו מרכז העולם.

העובדה הזאת הייתה אחד הדברים שעמדו לנגד עינינו כשהתחלנו לעבוד על קובץ המאמרים חילוניות: הגות, מחקר, ביקורת, שראה אור בימים אלה. בצד הרצון לאגד יחד כמה מהטקסטים המרכזיים והמעניינים שנכתבו במסגרת הדיסציפלינה החדשה-יחסית של חקר החילון, לתרגמם ולהנגישם לקוראי העברית, קיווינו שהעמדה של קובץ שעוסק בשאלות הללו מזוויות רבות שאף אחת מהן איננה ישראלית יכולה להיות תוספת חשובה לשיח המקומי על דת, חילון, חילוניות, חברה, פוליטיקה ועוד. ואף שבסופו של דבר הדרכים שבהן הדיונים שבספר משליכים על ההקשר המקומי הן תלויות פרשנות (ולכן תלויות במידה רבה בקוראת), ברצוני להצביע על כמה כיוונים אפשריים.

ישראל כיצור כלאיים

מדינת ישראל היא במובנים רבים יצור כלאיים. מצד אחד, זו מדינה שמרבית מייסדיה, משמאל ומימין, לא ראו את עצמם מחויבים לתורה או למסורת, וחזונם הפוליטי הלאומי עוצב בדמותם של דגמים שמקורם באירופה המודרנית – הדמוקרטיה הליברלית, הרפובליקה הסוציאליסטית או הלאומיות הפרוטו־פשיסטית (על כל גוני הביניים שביניהן). מצד שני, ישראל היא פרויקט פוליטי מודרני שבבסיסו הונחו כמובן מאליו טקסטים עתיקים, הבטחה אלוהית וחזון גאולה שמעוגן בשני אלה.

נקודת מוצא כפולה זו מלווה את ישראל מאז הקמתה, והיא נוצקה גם אל תוך הכרזת העצמאות. הקשר של עם ישראל לארץ מתואר בהכרזה כ"היסטורי ומסורתי", אגב אזכור "ספר הספרים הנצחי", אך בלי התייחסות לתוכנו של אותו ספר או למשמעותה המעשית של המסורת. מנגד, ההכרזה קוראת ליהודי התפוצות להתגייס לצד היישוב בארץ "במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל" – ביטוי שההדהוד הדתי שלו אינו ניתן להכחשה. החתימה על ההכרזה מתוארת כנעשית מתוך "ביטחון בצור ישראל" – צירוף מילים שהוא פשרה בין רצונם של חותמי המגילה הדתיים לאזכור מפורש של האל, הוא "צור ישראל וגואלו", לבין רצונם של החותמים החילונים להימנע מאזכור של כוח שאיננו כוחו של העם עצמו הפועל בהיסטוריה, שגם אותו אפשר להבין כ"צור ישראל". את האמביוולנטיות הזו מלווה אמביוולנטיות נוספת, זו המוּכרת בשיח הישראלי כמתח שבין "יהודית" ל"דמוקרטית". המתח האמור נלמד מתוך ההתחייבות בהכרזה שהמדינה תבטיח "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין", תאפשר "חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות", ולא פחות חשוב – "תשמור על המקומות הקדושים לכל הדתות". בהמשך מובטחת גם "אזרחות מלאה ושווה" לאזרחי המדינה הערבים.

מדינת ישראל מיוסדת אפוא על מה שאפשר לכנותו "חילוניות אמביוולנטית", כלומר מבנה פוליטי חילוני שמראשיתו עושה שימוש ברטוריקה ובסימבוליקה דתיות. אף שבמגילת העצמאות מופיעה התחייבות לקביעת חוקה, זו כידוע לא נכתבה מעולם. הסיבות לכך הן בדיוק אותן שתי רגליים שעליהן ניצבת החילוניות האמביוולנטית: האחת, הימנעות מהכרעה ברורה בין הפירוש הלאומי לבין הפירוש הדתי של "יהודית"; והשנייה, היעדר הכרעה בין ה"יהודית" בכל פירוש שהוא לבין ההתחייבות לאזרחות מלאה ושווה. מתוך היעדר ההכרעה נוצר המצב שמכונה בשיח הישראלי "הסטטוס קוו": המדינה הפקידה בידי אנשי הדת את הפיקוח על מוסד המשפחה וקבעה את השבת כיום המנוחה הרשמי (על כל ההגבלות הנובעות מכך), כאשר כל שאר תחומי החיים מתנהלים על פי ההיגיון החילוני־ליברלי.    

המצב כמובן איננו סטטי. באשר למתח "יהודית-דמוקרטית", מאז קום המדינה נעשה צעד משמעותי לכיוון ה"יהודית", עם חקיקת "חוק־יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי" המוכר בציבור יותר בשם "חוק הלאום". גם באשר לפירוש הראוי ל"יהודית" נראה שבשנים האחרונות הרוח נוטה לכיוון הדתי. עם זאת, עיון קרוב בתהליכים אלה מעלה שיותר מן הניצחון של הדתי על הלאומי, הם מבטאים התכה של שני הפירושים זה בזה, ובסופו של דבר הכפפה של הדת ללאומיות כך שביטויים לא־לאומיים של דתיות נדחקים לשולי השיח.

דת וחילוניות בעולם: מבט היסטורי, פוליטי וחברתי

ובכן, האם ישראל היא "דתית" או "חילונית"? התשובה על שאלה זו קשורה לא רק בהמשגות ובמבנים פוליטיים מודרניים. אם ניגש לשאלת החילוניות מכיוון היסטורי־טקסטואלי, נוכל לטעון שראשיתו של החילון נמצאת דווקא בתנ"ך. כפי שכתב פיטר ברגר במאמרו (הכלול בקובץ), "את שורשי החילון אפשר למצוא במקורות הקדומים ביותר הזמינים לנו, בדתו של עם ישראל העתיק". ברגר, כמו גם מרסל גושה במאמרו (המופיע גם הוא בקובץ), טוענים כי במובנים רבים המהפכה המונותאיסטית של התנ"ך – דחיית הזיהוי בין הטבע לאלוהות, השגבת האל והרחקתו – היא מהלך דרמטי ומוקדם של "הסרת הקסם מן העולם", קודם בהרבה לתהליך החילון המודרני שאותו תיאר מקס ובר במילים אלה. אין בכך כדי לטעון כמובן שהיהדות, או אחיותיה הנצרות והאסלאם, הן למעשה חילוניוּּת שאינה מודעת לחילוניותה. ואולם הפרספקטיבה ההיסטורית שדבריהם של ברגר וגושה נותנים על האופן שבו אנחנו מבינים דת וחילון מסייעת לשים בתוך הֶקשר גם את ההבנות הנוכחיות של מונחים אלה ואת הוויכוחים סביבם, ובהקשר המקומי – את משמעות ההסתמכות על התנ"ך כמקור של סמכות ולגיטימציה.

למעשה, ממאמריהם של גושה וברגר משתמע שהדתות האברהמיות היו יכולות להיווצר רק בעקבות אותו רגע ראשוני של חילון; רק "פינוי המקום" של האל מן העולם אׅפשר את היווצרות אותן אמונות ופרקטיקות שדרכן נשמר בכל זאת הקשר בין האל לבין בני האדם. העת המודרנית – הזמן שמקובל לסמן בו בדרך כלל את ראשית החילון – ראתה את הופעתם של גבולות מסוג חדש במרחב הנוצרי־אירופי, הפעם לא בין העולם האלוהי הנשגב לעולם האנושי הפיזי אלא בליבו של העולם האנושי (הדברים מוצגים בקובץ בהרחבה במאמרו של חוזה קסנובה). מתוך סימון הגבולות הזה התגבשה תפיסת הדת כתחום מובחן ומוגדר שבו מתרחשת הפעילות שעיקרה הקשר בין האדם לאל, התבסס בידולו של התחום הזה מן המרחב החברתי־פוליטי שהוכר כעת כ"חילוני", ולמעשה נוצר הצימוד "יחסי דת ומדינה" שמלווה אותנו עד היום.

התובנה הזו מוצגת בקובץ בהרחבה במאמרים התיאורטיים של טלאל אסד ושל ג'ון מילבנק, אבל בהקשר קונקרטי היא נבחנת במאמר שלקוח מספרה של ליאורה בטניצקי, "כיצד הפכה היהדות לדת". המאמר מראה כיצד הביאו התהליכים שהתרחשו באירופה במאות השמונה־עשרה והתשע־עשרה לעיצובה של היהדות כ"דת" המובדלת בצורות שונות מן המרחב הפוליטי והציבורי. מעבר לחילון האישי של חלקים נרחבים מהחברה היהודית במרכז ובמערב אירופה, הבנת היהדות כדת במובן האירופי המודרני נמצאת בתשתית של חלק גדול מן ההגות היהודית הלאומית שצמחה במרחב זה, בראש ובראשונה "מדינת היהודים" ו"אלטנוילנד" של הרצל. בטניצקי כותבת כי את תהליכי החילון יש להבין כאחראים לא רק להיווצרותה של הלאומיות היהודית, אלא גם להיווצרותה של הדת היהודית כפי שאנחנו מכירים אותה היום. גם היהודים שומרי המצוות, או ה"דתיים", הם תוצר של החילון, ומופעיה המיליטנטיים של הדת במסגרת המאבקים על המרחב הציבורי והפוליטי חייבים את קיומם לא רק לעקרונות הדת העתיקים אלא גם לתהליכי החילון שאחראים להבחנה בינה לבין אותו מרחב ציבורי שעל אופיו מתנהל המאבק. הדברים האלה נכונים לישראל בדיוק כמו שהם נכונים למדינות רבות אחרות ברחבי העולם, אלא שאופני ההתמודדות של המדינות הללו הם פעמים רבות שונים מאוד הן מישראל והן זו מזו.  

דוגמה אחת להתמודדות מורכבת עם שאלות דומות מוצגת בקובץ בטקסט מתוך ספרה של סאבא מחמוד "הבדל דתי בעידן חילוני" – חיבור שעניינו יחסה של המדינה המצרית המודרנית למיעוטים דתיים. טענתה העיקרית של מחמוד היא שהמדינה המצרית החילונית, מתוך אימוץ עקרוני של שוויון בין כלל האזרחים, "תרמה להחרפת המתחים הדתיים [...], הקשיחה את הגבולות בין דתות והביאה לקיטוב ההבדלים". מחמוד מודעת לכך שטענה זו עשויה להיראות לא־אינטואיטיבית למי שרואים, ובצדק, בהבחנה בין פרטי לציבורי ובשאיפה העקרונית לשוויון בין־דתי תרומות חשובות לקידום מטרות דוגמת אזרחות שווה ומרחב פוליטי חופשי. היא אף מביאה כדוגמה כיצד "במדינות כמו סעודיה וישראל, שבהן הזהות הדתית של הרוב מושלת בחוקי המדינה, אידיאל השוויון הדתי ממשיך להניע שלל מאבקים חברתיים נגד העליונות הדתית", ומדגישה כי "דוגמאות [...] מסעודיה, ישראל ואיראן צריכות לשמש לנו תמרור אזהרה מפני זניחת העיקרון של שמירת ניטרליות המדינה כלפי הדת". עם זאת, דווקא על רקע זה מתחדדת הבעייתיות שבדחיקת הדת לזירה הפרטית, ככל שזו מובנת כמרחב שבו מוסדרים עניינים של מיניות ומשפחה. בטענה שתישמע מוכרת מאוד לקוראים ולקוראות הישראלים, מחמוד כותבת כי "במדינות שונות זו מזו כמו מצרים, הודו וישראל הדבר בא לידי ביטוי דומה בחשיבות המופרזת המיוחסת לדיני משפחה כזירה המובהקת לשימורה ולשעתוקה של הזהות הדתית". בעייתיות זו קשורה, לשיטתה של מחמוד, לְמה שהיא מכנה "דחף ההסדרה" של החילוניות הפוליטית, שהוא פעמים רבות זר למסורות ולציבורים הדתיים שאותם הוא מבקש לארגן ולמשטר. כפי שמלמד אותנו הניסיון המקומי, את תוצאותיו של המפגש בין הדחף הזה והאלימות שפעמים רבות כרוכה בו לבין אותם מסורות וציבורים קשה מאוד לִצֽפות מראש.  

מקרה מבחן נוסף למתח שבין מסורות דתיות לחילוניוּת פוליטית הוא הודו, שנדונה בקובץ במאמריהם של אשיש ננדי ושל רג'יב בהארגווה. רותם גבע, במבוא לשני מאמרים אלו, כותבת כי הלאומיות ההודית נוסחה מראשיתה "במונחים טריטוריאליים כלאומיות פלורליסטית רב־דתית". עיקרון זה מעוגן גם בחוקה של הודו, שבה המדינה מוגדרת במפורש מדינה חילונית. עם זאת, בעשורים האחרונים, ובפרט מאז עלייתה לשלטון של מפלגת הימין ההינדואי BJP בראשות נרנדרה מודי, עקרון החילוניות והניטרליות של המדינה נמצא בנסיגה ותחתיו הולכת ומתבססת בה עליונות דתית־לאומית הינדואית.

אף ששני מאמרים אלה נכתבו לפני עידן מודי, הם מציגים גישות שונות להתמודדות עם האיום ששני הכותבים חשים בו. ננדי, בטקסט שכותרתו "מניפסט אנטי־סקולריסטי", מציג עמדה הקרובה מאוד לזו של מחמוד, ואולי אף רדיקלית יותר: לשיטתו, החילון הפוליטי בהודו הוא מורשת השלטון הקולוניאלי, שהניח חלוקות דתיות ולאומיות נוקשות ושיטת משטר שמבוססת על "הפרד ומשול". מתוך תפיסות אלה זהויות דתיות נעשו מונוליטיות בתוך עצמן ואנטגוניסטיות זו כלפי זו, מה שהביא באופן בלתי נמנע להחרפת המתח הבין־דתי. בהארגווה, לעומת ננדי, מציע דווקא להעמיק ולבסס את המודל ההודי הייחודי של החילון. הגישה שהוא מבקש לקדם, המכונה בפיו "ריחוק מבוסס־עקרונות", גורסת שהניטרליות של המדינה צריכה להתבטא לא ביצירת חומת הפרדה אלא במתן מקום של כבוד לכל המסורות הדתיות גם במרחב הציבורי, ללא העדפה של אחת על פני האחרות. בצד שמירה זו על שוויון בין־דתי, צריך שתהיה נתונה למדינה גם החירות להתערב במקרים פנים־דתיים של פגיעה בשוויון האזרחי, כמו למשל אי־שוויון בין הקאסטות במסורת ההינדואית או בין גברים לנשים באסלאם.

שאלת הזהות

כיצד אפשר אפוא לבסס מסגרת פוליטית שבה, מצד אחד, הדת איננה מהווה בסיס לדיכוי או לאי־שוויון, ובה בעת היא איננה מודרת מן המרחב הציבורי או נאלצת להתאים את עצמה לתבניות מודרניות קשיחות? זוהי השאלה הגדולה שעולה מן המפגש בין מסורות דתיות לבין הַסדר הפוליטי המודרני שהוא בבסיסו חילוני, והיא נוכחת כמעט בכל המאמרים בקובץ. זהו גם ההקשר שבו יש להבין את התגברות הלאומנות הדתית לא רק בישראל אלא גם בטורקיה, ברוסיה, בהונגריה, בארצות הברית וכמובן גם בהודו, שלדברי רותם גבע יש חוקרים הסבורים כי היא "הולכת ומתקרבת למודל הדמוקרטיה האתנית של ישראל". 

ואולי, בסופו של דבר, השאלה המהותית נוגעת לא ליחסי הדת והמרחב הפוליטי, אלא לאופן שבו אנחנו תופסים את הסובייקט של שניהם, כלומר לבני האדם: האם מדובר קודם כול באזרחים, ששאלת השתייכותם הלאומית או הזדהותם הדתית היא שאלה מסדר שני, או שמא מדובר ב"עם" במובן האתני או הלאומי, ולכן ממילא בקולקטיב שדתו נתפסת כ"דת המדינה", על כל המחירים הכרוכים בכך לדת ולמדינה כאחת. ככל שנכריע לטובת האזרחות השווה, כך נוכל לבסס בישראל סדר פוליטי שאיננו אנטי־דתי אלא כזה שבו, בדומה למה שמציע בהארגווה, יזכו כל המסורות הדתיות למקום של כבוד במסגרת פוליטית רחבה שאפשר להגדירה חילונית. אם, לעומת זאת, נתעקש לצמד את ה"יהודית" ל"דמוקרטית", נוכל אולי להסדיר יום אחד נישואים מחוץ לרבנות, אבל נותיר במקומם הן את הכפיפות של המסורת היהודית לסדר הלאומי החילוני והן את האי־שוויון הבסיסי בין אזרחים יהודים לאזרחים שאינם יהודים. בכל כיוון שנלך בו, ההיכרות שמציע קובץ המאמרים עם תשובות שניתנו לשאלות האלה במקומות ובזמנים אחרים תסייע לנו להבין את מלוא המשמעויות של בחירותינו.

---

הקובץ "חילוניות: הגות, מחקר, ביקורת" בעריכת יוכי פישר ועידו הררי ראה אור בהוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד. ניתן לרכוש אותו בחנות הספרים של האתר.