ממעמקים קראתי אלייך: על דיפ סטייט ובחירות

אוטוטו הבחירות, אבל יהיו כאלה שישאלו: מה הטעם? דמוקרטיה היא שלטון העם. בחירות בדמוקרטיה ייצוגית מאפשרות לעם לבחור את נציגיו, השולטים בשמו. אבל אם מי ששולט הלכה למעשה הוא לא הנציגים הנבחרים – כי אז איזו ריבונות יש בכלל לעם? זו לא דמוקרטיה ייצוגית. זו הצגה של דמוקרטיה! ואם כך נשאלת השאלה: מי נמצא מאחורי הקלעים?

ברוכים הבאים לתיאוריית הקונספירציה של הדיפ סטייט, המדינה שמאחורי המדינה.

פופוליזם למתחילים

את הטענה שהשלטון הנבחר הוא לא "שלטון על מלא" מקדמת ממשלת ישראל הנוכחית החל משבוע הראשון שלאחר הקמתה, בהצהרה על קידומה של רפורמה משפטית שנשא שר המשפטים יריב לוין ב־4 בינואר 2023. אז לא דובר על דיפ סטייט (המונח נפוץ בישראל רק מאוחר יותר), אלא על כך שהרשות השופטת בישראל, ובעיקר בית המשפט העליון, מחלישה את הרשות המחוקקת ואת הרשות המבצעת ובכך מרוקנת את רצון העם מכוחו. הרעיון הזה הוא, במהותו, רעיון פופוליסטי, כנראה האידיאולוגיה הפוליטית המצליחה ביותר בתקופתנו.

ישנן מגוון הגדרות לשיטה הפוליטית שמכונה "פופוליזם", או בעברית – המונאות. יש חוקרים שמדברים עליה רק כסגנון, כלומר הבחירה של פוליטיקאים מסוימים להשתמש בשפה נמוכה או יומיומית ובסגנון לבוש ושפת גוף שמאפשרים להם להתחבר לשכבות נרחבות בעם. גישה אחרת גורסת לעומתה שמדובר במשהו משמעותי יותר: פופוליזם הוא הבנת הדמוקרטיה כשלטון העם, בדגש על האזרחים הפשוטים, ולא כדמוקרטיה ליברלית. לפי הגישה הזו, שמקדמיה הם בעיקר הוגים פופוליסטים, מדובר בהחזרת הכוח לידי העם במחיר של ויתור על הליברליות.

איך שלא נגדיר את זה, מה שאנחנו מקבלים במציאות הוא שיטה שמבוססת על שני מאפיינים. מאפיין אחד הוא חלוקה בין "אנחנו", העם, לבין "הם", האליטה, ועיסוק מתמיד בעקירת האליטה ממוקדי הכוח שלה והחלפתה בנציגים של "רצון העם". העיסוק הזה מחייב חיפוש מתמיד אחר בוגדים וכמובן איתורם. המאפיין השני הוא הישענות על מנהיג חזק שמגלם בגופו את האחידות של העם וגם מרכך את הסתירות בין התביעות השונות שבאות מלמטה, מן העם. המנהיג הזה מגיע אולי מתוך אליטה כלשהי, אבל מאליטה משנית. נוסף על כך, היות שהוא כפול, או חצוי, מעצם טבעו, הוא יכול להיות מי שמביא לידי ביטוי את היכולת של העם להגיע לשלטון.

לפופוליזם יש שלל מאפייני משנה – למשל, שימת דגש על רגשות, הסתמכות על גישה ישירה לעם דרך רשתות חברתיות ולא דרך אמצעי התקשורת והעברת מסרים פשוטים. אבל העיקר הוא זה: בפופוליזם יש מנהיג חזק המבטא את רצון העם ואשר ברור לחבר נאמניו שהוא יילחם באליטות המעַוותות לדעתם ולדעתו, את רצון העם.

המסר הזה הצליח מאוד, ומפלגות פופוליסטיות עלו לשלטון או היו חלק מן הקואליציה במדינות רבות: ארגנטינה, בוליביה, ונצואלה, קולומביה, מקסיקו, ארצות הברית, הודו, טורקיה, הונגריה, פולין, צ'כיה, סלובניה, אוסטריה, שווייץ, שוודיה, דנמרק, בלגיה, הולנד, איטליה, יוון, פנמה, ספרד וכמובן ישראל.

כשזה עמוק

הפופוליסטים מכנים לפעמים את האליטה גם בשם דיפ סטייט (Deep State) – המדינה שמאחורי המדינה, זו הנוטלת את הכוח מן העם. מקורו של המונח בטורקית, והוא התפשט גם לתאילנד ולברית המועצות, שתיהן דוגמה למדינות שבהן מאחורי מדינה שהיא לכאורה בשליטת העם עומד מנגנון ששולט בה הלכה למעשה. בטורקיה, למשל, יש לצבא תפקיד מוקנה בחוקה של שמירה על המדינה כדמוקרטיה, ואם העומדים בראשו מרגיש שפוליטיקאים נבחרים מאיימים על אופייה של המדינה – זכותו להתערב ולהחזיר את הסדר על כנו. זה גם המצב בתאילנד, שבה מקובלות בחירות חופשיות, ובכל זאת הצבא נכנס מדי פעם לעניינים, מבצע הפיכה צבאית, מחליף את השלטון, ואז לוקח שוב צעד לאחור ומאפשר לדמוקרטיה להמשיך ולהתקיים (או להתקיים לפחות למראית עין). בברית המועצות היה מדובר בזמנו פחות בצבא הסדיר ויותר במשטרה החשאית (הק.ג.ב.), אבל העיקרון היה דומה: כולם ידעו שיש הבדל בין החזות של שלטון עממי למציאות של שליטה כוחנית, ברמה זו או אחרת.

המונח הזה, כשהוא היגר למערב, בעיקר בקדנציה הראשונה של דונלד טראמפ, היה המטפורה המושלמת לאליטה עבור הפופוליזם. הרי "מדינת העומק", הדיפ סטייט, היא המדינה־שבתוך־המדינה, הגוף שמעמיד פנים שהוא איננו שולט בשעה שבעצם כל הכוח בידיו. זה באמת היה המצב, במידה מסוימת, בטורקיה, בתאילנד ובברית המועצות. כאשר המונח נכנס לשימוש במערב, הוא הפך מתיאור של קונספירציה אמיתית (שליטה מאחורי הקלעים) לתיאוריית קונספירציה, סיפור שמציע הסבר לאו דווקא אמיתי למציאות. המונח "דיפ סטייט" הפך למטפורה: כמו שהצבא הוא זה שבעצם שולט בתאילנד, כך הפקידות-בית המשפט העליון-הבנק המרכזי הם האליטה השולטת באמת בארצות הברית-ישראל-הונגריה, וזה קורה משום שהשלטון שנבחר בידי העם לא מקבל לידיו כוח אמיתי. המדינה־שמאחורי־המדינה היא כבר לא כוחות הביטחון כי אם הבירוקרטיה המדינתית, מערכת המשפט וכלי התקשורת, ואלו משבשים את רצון העם ומשרתים את האליטה. הדיפ סטייט, לפי הגרסה הפופוליסטית, אינו שולט באמצעות רובים, אלא באמצעות סירוס כל החלטה של גוף נבחר. הפתרון שהציעו הפופוליסטים הוא לבטל או להחליף את שלטון הפקידים: במקרה של מערכת המשפט, למשל, לוודא את המינוי של שופטים נאמנים לשליט (המייצג את העם) או, לחלופין, לוותר על הליכים משפטיים. אבי השיטה הזאת במערב הוא ויקטור אורבן, ראש ממשלת הונגריה לשעבר, שבשילוב של הסתה, מינוי נאמנים והקמת מוסדות מתחרים (לכלי תקשורת, לאוניברסיטאות ועוד) השתלט על המערכת המדינתית בהונגריה, ואת כל זה הוא עשה בלי לבטל את הבחירות – כי פופוליזם, כדי שיתקיים, חייב לקבל לגיטימציה מהעם, ולכן הבחירות הכלליות חייבות להתקיים במדינה ולהיות בעלות תוקף (במחיר סכנה של אובדן השלטון, כפי שאכן קרה לאורבן באפריל 2026).

האויב שבפנים

כאמור, הפופוליזם בונה את עצמו כנגד האליטה. במילים אחרות, הוא חייב אויבים, והאויבים האלה חייבים להיות רבי כוח, והם חייבים להיות בתוך המדינה. לשון אחר, הדיפ סטייט הוא לא אויב מבחוץ; הוא בתוך הסטייט. לפיכך כל מוסדות המדינה חשודים, ובכללם מערכות המשפט, החינוך וההשכלה הגבוהה, הביטוח הלאומי, הצבא, המשטרה, הבנקים (בעיקר הבנק המרכזי), ועוד ועוד. הטענה של הפופוליזם היא שכאשר הוא יגיע לשלטון, הוא ינקה את האורוות; הוא ידאג לכך שחילופי השלטון יהיו מלאים ואמיתיים, שהדמוקרטיה תייצג באמת את רצון העם ושהשלטון הנבחר ישלוט בכל המערכות ולא רק ברשות המחוקקת או המבצעת. מצד שני, גם כשהפופוליזם נמצא בשלטון, הוא אינו נוטה לקבל את האחריות על מדיניות שנכשלת. במקרים כאלה הוא מעלה את הטענה שהדיפ סטייט עדיין שולט, גם אם מתוך הצללים.

במילים אחרות, פופוליזם, בין שהוא בשלטון ובין שהוא מנסה להגיע אליו, נוטה לדבר לא על רצון העם כי אם על רצון העם הנשדד בידי בוגדים מבפנים. לבוגדים האלה אפשר לקרוא פקידים, או בג"ץ, או הימין או השמאל, והבגידה שלהם מתוארת כערמומית ומעורפלת. כשהפופוליזם מאמץ תיאוריות קונספירציה, יש לו פן מפרק חזק – לא רק של צבירת כוח אלא גם של מוסדות בכלל, בנימוק שהם כולם חשודים כנשלטים בידי שלטון לא־נבחר.

לקראת הבחירות הכלליות העומדות בפתח בישראל כדאי לזכור: המושג "דיפ סטייט" אולי מייצר מוטיביציה פוליטית להצביע או להפגין או להתפקד למפלגה - כי מה מייצר מוטיביציה יותר מן הרצון להילחם בבוגדים או להחזיר מוסדות לתפקד למען העם? אבל המושג גם מקדם חוסר אמון חריף במערכת הפוליטית, כי לך תדע מי בעצם שולט בה והאם בכלל יש טעם להצביע. וגרוע מזה: גם אחרי הבחירות נצטרך לחיות זה עם זו, בלי קשר למי שהצבענו לו. אבל מי רוצה לחיות לצד בוגדים? יוצא שבשם המוטיביציה הפוליטית איבדנו את הבסיס המשותף לקיים חיים משותפים, פוליטיים או אחרים. המחיר הזה הוא לא רק מחיר יקר מדי לשלם רק כדי לזכות בבחירות, אלא הוא גם מחיר חד־כיווני: מרגע שסולידריות חברתית אובדת, קשה מאוד ליצור אותה מחדש.

---

ד"ר אדם קלין אורון הוא  אנתרופולוג של הדת; ראש תחום שיח ציבורי ומנהל צוות הדיגיטל במכון ון ליר בירושלים.

המאמר נכתב במסגרת סדרת המאמרים "הקול פוליטי". את מפות הגושים ותוצאות הסקרים כולנו כבר פגשנו, אבל במסע בדרך לקלפי פועלים כוחות נוספים. סדרת המאמרים של מכון ון ליר מבקשת להתבונן במערכת הבחירות הנוכחית דרך עדשות שונות - מן הבחירה האינדיווידואלית ועד לתהליכים חברתיים וגלובליים רחבים.

לקריאת מאמרים נוספים בסדרה >