במידה שתנועת המחאה שצמחה בתל אביב בקיץ 2011 אכן שיקפה את מכאובי המעמד הבינוני בישראל, ובמידה שאפשר לראות בה ביטוי מקומי של תנועה רחבה יותר שצצה בנקודות שונות בעולם המערבי באותה עת – הרי היא באה באיחור רב, ואולי אף מאוחר מדי.
המעמד הבינוני המערבי – תופעה חברתית יצירת המאה העשרים שבראשיתה נדמתה כמבשרת התפתחות בלתי הפיכה בתולדות האנושות – נמצא בנסיגה. מעמד זה, שאפשר לראות בו, מצד אחד, הגשמה של הבטחת המהפכה הצרפתית לשוויון, ומצד שני, הגשמה של הבטחת המהפכה התעשייתית לרמת חיים גבוהה לכלל האוכלוסייה, נראה כיום כתופעה הפיכה בהחלט. שורות המעמד הבינוני מידלדלות וכך גם חלקו בעוגת ההכנסות. לידה אל תוך המעמד הבינוני אינה מבטיחה עוד הישארות בתוכו. דברים אלה נכונים בארצות הברית יותר מבאירופה המערבית, באנגליה יותר מבסקנדינביה, ובישראל יותר מבהולנד. אבל לפחות בתור איום מציאותי למדי, הם נכונים ברוב הארצות במערב אם לא בכולן.
