בשנים האחרונות נפוצה האנלוגיה הקושרת בין פופוליסטים בני זמננו ובין הסופיסטים היוונים. אך האם האנלוגיה המפתה הזאת עושה חסד עם הסופיסטים ואכן מצליחה להסביר תופעות של דמגוגיה בהווה? המאמר מתאר כיצד הותאם במהלך השנים דיוקנם של הסופיסטים לאינטרסים משתנים, ומציע חשיבה מחודשת על מורשתם בדמוקרטיות השבריריות של זמננו. הסופיסטים, הוגי דעות ומורים בני המאה החמישית לפני הספירה, הופיעו בדיאלוגים של אפלטון כנבלים של החברה היוונית – מניפולטורים שסוחפים את ההמון באמצעות רטוריקה מושכת, רלטיביסטים שעבורם האמונה חשובה מהידיעה. הרושם הזה השתרש לאורך ההיסטוריה של המחשבה המערבית וחקק את הסופיסטים בתודעה כסמל להסתאבות. אך התבוננות ברגע הופעתם ובייצוגיהם המגמתיים עשויה לחשוף דיוקן אחר שלהם, דיוקן של הומניסטים מוקדמים שקידמו חינוך דמוקרטי ליברלי. במקום לראות בסופיסטים כוח משחית מוחלט, או לחלופין לעשות להם אידיאליזציה, המאמר מציע מבט על ההתקבלות המודרנית שלהם ומגלה תמונה מורכבת יותר ואף מפתיעה: הסופיסטים מפציעים מחדש ברגעים של שבר אפיסטמי שדורשים חשיבה מחודשת על ידע וכוח (למשל אצל ניטשה ואצל הוגות פמיניסטיות), ולעיתים הם מוצגים דווקא כסוכני שינוי מהפכניים ומעוררי השראה. הליהוק של הסופיסטים לתפקיד הנבלים, מימי סוקרטס ועד דונלד טראמפ, לא רק השכיח את החלוציות שלהם, אלא גם טשטש את האפשרות לבחון ברצינות את ההתמודדות עם אמיתות מתחרות בעידן של שחיקת האמת.

דימוי: Freepik©