מסה זו מתחקה אחר האובייקט שעליו מוקלטים צלילים – "נשא הצליל" ומופעיו השונים בעשייה אמנותית המתערבת בארכיונים של סאונד. היכולת של אובייקט לשאת צליל לאורך המרחב והזמן, פנטזיה שהפכה למציאות עם המצאת הפונוגרף בסוף המאה התשע־עשרה, יצרה תנאי אפשרות טכנולוגיים שהצמיחו ארכיונים של סאונד ועשייה חדשה בעולם – הקלטה של מוזיקה, קולות, שתיקות ועוד. הצטברותם של חומרים צליליים בארכיוני סאונד במהלך המאה העשרים הצמיחה מגוון פרקטיקות אמנותיות הסובבות סביב רעיון הארכיון, מארכוב כפעולה אמנותית ועד התערבות בחומרי הארכיון והפעלתם מחדש כחומר לעשייה אמנותית. במקביל, הארכיון הצלילי, יחד עם הטכנולוגיה, מתערב באופן תדיר בהקלטות המוחזקות בו ובנשאי הצליל שנושאים אותן, ומותיר בהם את עקבות הזמן. כך, האובייקט נושא בתוכו את הצליל – אותו "זמן מאוחסן", צליל או שתיקה מהעבר – אבל גם את היסטוריית השימוש והאחסון שלו, המשפיעה על הצלילים והשתיקות המוקלטים בו. המסה עוברת דרך צורות הופעה של נשאי צליל שונים בארכיון ובעשייה אמנותית שמתערבת בו – החל בהקלטות אתנוגרפיות מתחילת המאה העשרים, עבור בעבודות סאונד מאמצע המאה וכלה בעבודות סאונד עכשוויות וסרטים תיעודיים שיצאו לאחרונה בישראל – ומראה כיצד אותם נשאי צליל מופיעים ביצירות אמנות עכשוויות שמבקשות להחיות מחדש את הזיכרון שבהם, הכולל את איכויותיו של הצליל, רעשי הטכנולוגיה והקולות מן העבר, אך גם את הממשי שנישא בהם.
מאמרים נוספים מגיליון זה
