ישעיהו ליבוביץ ועובדיה יוסף הופיעו לאורך שנים מול קהל מגוון והותירו אחריהם אלפי שעות של הקלטות אודיו ווידיאו שזמינות לעיון חוזר. במחקר העוסק בכתבי הגות רווחת ההנחה שאירועי דיבור הם "שכבות מזדמנות" ואילו העיון בחומרים שבכתב הוא דרך המלך להבנתה של השקפת עולם. המאמר מאתגר הנחה זו ומציע מתודה חדשה לעיון בתיאולוגיה פוליטית ציונית, המתבססת על עיון במבעי הביצוע של תיאולוגיה פוליטית. העיון הרגיש בתורתם הדבורה של ליבוביץ ושל יוסף, כפי שהוא מוצג במאמר, מדגיש במיוחד את הפואטיקה הפרפורמטיבית של תורת העל־פה. יוסף, בשיחותיו, ייחס את הצלחתה של מדינת ישראל להתערבות שמימית שמאפיינת את מכלול ההיסטוריה הקדושה, ואילו ליבוביץ תיאר את המדינה כתופעה פוליטית שאין בה כל זיקה להתערבות אלוהית. כדי להרחיק את התיאולוגיה מן הציונות בחר ליבוביץ בניסוחים שערורייתיים ואירוניים כגון "נמאס לנו משלטון הגויים"; יוסף, לעומתו, בחר בניסוחים פרודיים ואגדיים המכפיפים את הציונות אל ההשגחה העליונה. אך חרף ההבדלים הניכרים בתוכן ובפרפורמנס, יש דמיון מפתיע בין הפרופסור מריגה ובין הראשון לציון מבגדד ביחסם אל הציונות: המאמר חושף כי שניהם ראו בה מכשיר חיובי לארגון חייהם של יהודים, והתנגדו לטענה שהציונות והמדינה גוזרות שידוד מערכות תיאולוגי שרואה במדינה את "ראשית צמיחת גאולתנו".