גיליון זה של תיאוריה וביקורת ממשיך את המהלך שהחל בגיליון הקודם, שראה אור בקיץ 2024: לכתוב את ביקורת המלחמה תוך כדי היקרותה, לעשות זאת בישראל ובעברית, על בסיס התיאוריה הביקורתית ובתחומה, ואל מול הסחף לימין שעובר גם על הקהילה האקדמית המקומית. החטיבה הראשונה בגיליון עוסקת בשביה של המלחמה לאין קץ. כמערך חברתי, השבי תמיד מקיים בתוכו את אפשרות השיבה — שיבתם של הישראלים המוחזקים במנהרות בעזה; שיבתם של הפלסטינים, שאלפים מהם נלקחו כקלפי מיקוח עם תחילת המלחמה, מבתי המעצר בישראל; שיבתם של החיילים הפועלים בעזה לגבולם; שיבתה של עזה למצב שמאפשר חיים פלסטיניים בה. אבל השיבה מן השבי אינה חותמת את השבי או משחררת ממנו. היא שלב בעלילת השבי, ועל מנת להיחלץ משבי המלחמה יהיה צריך לפרוץ כמה מהנחות היסוד המבססות את תוואי הקיום בישראל/פלסטין.
נהרות של מילים כבר נכתבו על המלחמה, ואלה זורמים יחד עם שטפי הדימויים והדיווחים החדשותיים הרציפים. לעיתים נדמה שהם חלק משבי המלחמה, מלווים את מהלכה ומאפשרים אותו. אני מקווה שמאמרי המלחמה של תיאוריה וביקורת הם טקסטים שמזמנים קריאה מסוג אחר: שהויה יותר, עקרונית ועם זאת דחופה. רבות נכתב בשנה וחצי האחרונות על כישלון התיאוריה, בגידתה של התיאוריה, הצורך להשתחרר מהתיאוריה. המאמרים בגיליונות הללו מבקשים לפתוח צוהר להבנה אחרת של מציאות המלחמה, שדרושה לה תיאוריה, אבל התיאוריה איננה מושאה.
מאמרים נוספים מגיליון זה
