גם הכתיבה והעריכה של הגיליון הנוכחי של תיאוריה וביקורת נעשו בצל המלחמה בעזה, שהבשילה בחודשי האביב והקיץ של 2025 לכדי מלחמת שמד. אנחנו חיים בתוככי אסון — אסון מעשה ידי אדם. לאסון הזה יש אתר מרכזי של זוועה ואימה, ואדוות משתברות במקומות הולכים ומתרבים. עזה חרבה. הרעב בה רב, מכלה את תושביה המצויים במנוסה ובמחבוא, עקורים פעם שנייה ושלישית ממקומם ומנסים לפלס את דרכם בגיהינום עלי אדמות. כל יום גומאים בה אנשים רבים מרחקים גדולים בחום הכבד כדי להשיג מצרכי מזון; וכל יום נהרגים או נרצחים בה עשרות רבות של בני אדם שביקשו מזון. מרכזי סיוע היו למלכודות מוות. עזה מופצצת, מדי יום; ונכבשת, מדי יום. רוב אזוריה אסורים לשהוּת ולתנועה עבור תושביה, חלקים רבים ממנה כבר ריקים לגמרי מפלסטינים, ואלה מצטופפים במה שנשאר ומחפשים נתיב בין חורבות והפגזות, בין משכנות ארעי לדרכי מילוט.
אנחנו הם בני ובנות החברה המשיתה את האסון על עזה. אנחנו חיים בקרבתו, אבל ממוסכים מפניו. יש דרכים לחמוק ממנו: החדשות בישראל כמעט ולא מדווחות עליו, עסוקות בדברים שמסיחים את הדעת ומסתירים אותו. גם כאשר האסון מבצבץ, כדימוי או כשמועה, בתמונה או בסיפור, קשה להמשיך ולהתבונן בו. ועם זאת, יש בישראל גם מי שעושים זאת ומוסרים אותו הלאה: יש מי שמונים את מספר ההרוגים היומי ומצוותים לו שמות, יש שכותבים על מעשי הטבח או מראים תמונות של אנשים שנמחו מעל פני האדמה. יש שמשתפים סרטונים או נושאים בציבור את תמונות הילדים הנרצחים. יש הקוראים שירים מעזה — שירי חורבן וייאוש, שירי מנוסה שנושאים את הרצון למות, שאיפת קיטוע וסוף בהיעדר חיים של ממש, אך גם ניסיון לשאת עדות ולהותיר סימן. יש המתבוננים בתמונות מעזה: קברי אחים, גופות עטויות בשקי פלסטיק כחולים או לבנים; חורבות של מבנים — בתי חולים, בתי ספר, בתי תפילה; הריסות מלוא העין, עד האופק.
צילום: יהל גזית, כפר מוחמאס בגדה המערבית, 2025
מאמרים נוספים מגיליון זה
