אנחנו שרויים בעיצומה של מהפכת כתיבה: ההומו ספיינס נהפך להומו סקריבנס. בני אדם רבים מספור נמצאים במשך רוב שעות ערותם עִם או ליד מסך ומקלידים או מקישים מילים: הודעות דוא״ל, הודעות טקסט, הודעות וואטסאפ; וכן רשומות ותגובות ברשתות החברתיות. מנהרות ידינו נשפכים סימנינו הטובים. מוטב אולי לכנות זאת מהפכת התכתבות: משך רציף של תקשורת דיגיטלית מיידית, בלתי מופרעת. פערי הזמן והמקום בין כתיבה, מסירה, הפצה, קליטה ותגובה נמחצו ונעלמו. תעבורת הסימנים נעשית ללא שהות — כדיאלוג או כרב־שיח, באינטימיות של שיחה כתובה בין קרובים או בהירתמות לדיון טקסטואלי רב־משתתפים.
כשם שכותבים כל הזמן, כך גם קוראים. ההודעה הנכתבת היא ההודעה הנקראת. אולם בתוך כך, מוּבָנה של הקריאה משתנה. הקריאה הדמומה, המכונסת, הלא תקשורתית — זו שאוגוסטינוס תיאר בוידויים ושוורמיר העניק לנו את דימויה בציורו ״אישה קוראת מכתב״, קריאה שכולה השתקעות בכתוב והפעלה של המחשבה והדמיון, שערוכה על התכנסות פנימית ומוליכה את התנועה לעולם אחר (עגנון, במשפט שהפך כבר לסלוגן: ״בזמן שעולמו של אדם חשוך בעדו, קורא בספר ורואה עולם אחר״) — קריאה זו הולכת ומתפוגגת. לא מעט הורים מבכים את העובדה שילדיהם ״לא קוראים״. אין הכוונה שהם אינם קוראים התכתבויות בוואטסאפ, אלא שאינם נכונים להיכנס לאותו מרחב של היפעלות מתוך מילים — מרחב של רגשה ועוררות, כפי שעוצב מן הרומנטיקה ואילך; או מרחב של רפלקציה וניטרליות, כפי שניסח אותו מוריס בלנשו. אבל לפני שנלין על הדור הצעיר, מעניין לשאול באשר לאנשים הקוראים כמה הם קוראים היום. כלומר, עד כמה אותו מרחב של קריאה זמין בכלל במצב של הפרעת קשב קולקטיבית, זרימה שוצפת של מידע ותיווך מדיאלי אגרסיבי ואינטרסנטי שנחווה, פעמים רבות מדי, כמיידי, ספונטני ושקוף.
מאמרים נוספים מגיליון זה
